קרה לכם פעם שעשיתם משהו שוב ושוב, ממש מתוך הרגל, בלי לחשוב בכלל על מה שאתם עושים? לפעמים אנשים יכולים לקיים מצוות בדיוק ככה, רק כי צריך, בלי כוונה בלב. הנביא ישעיהו מסתכל על ירושלים ועל בית המקדש, ומרגיש צער גדול בדיוק בגלל המצב הזה. הוא פותח במילה הוֹי, שהיא מילה שמבטאת בכי ועצב עמוק. לאחר מכן, הוא קורא אל המזבח שבתוך בית המקדש בשם אֲרִיאֵל. למה דווקא בשם הזה? מפני שהאש של ה׳ שירדה מן השמים ורבצה על המזבח נראתה ממש כמו אריה, וגם כי המבנה של ההיכל היה רחב מקדימה וצר מאחורה, בדומה לצורת אריה. הנביא אומר פעמיים אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל כדי להראות עד כמה הכאב שלו עצום.
הנביא ממשיך וקורא לירושלים קִרְיַת חָנָה דָוִד, כלומר העיר שבה חנה וגר דוד המלך. הוא מזכיר לעם את דוד כדי שיזכרו כמה דוד אהב את ה׳ והיה מסור אליו באמת מכל הלב, בניגוד לאנשים שחיים שם עכשיו. בסוף, הנביא מוכיח אותם ואומר: סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ. הוא בעצם אומר להם שכך הם מעבירים עוד שנה ועוד שנה, ונותנים לחגים לעבור ולחזור על עצמם במעגל רגיל. הם ממשיכים לחגוג ולהביא קרבנות, אבל הכל נעשה רק מתוך שגרה, בלי כוונה פנימית ובלי לנסות לתקן את המעשים שלהם ולהיות קרובים באמת לה׳.