הפסוק מציג מציאות של פורענות רצופה ובלתי פוסקת המכה בגלי חרדה. המילים מִדֵּי עָבְרוֹ מצביעות על כך שבכל פעם שהאסון, המשול לשוט מכה או לנחל שוטף, יעבור באזור – הוא יפגע ויכה בעם [אבן עזרא, מצודת דוד]. המילה מִדֵּי משמעותה "מתי" או "בכל עת" [מצודת ציון], ויש המציינים כי ייתכן שמקורה בשפה הארמית [שד"ל].
תכיפות האסון מתוארת במילים בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וכן בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה, המבטאות רצף תמידי של גזירות וצרות שאינן פוסקות לרגע [רש"י, שד"ל]. צבא האויב יצעד ויתקדם ללא מנוחה ביום ובלילה, גם אם נוכחותו המאיימת תתגלה לעיני התושבים מחדש בכל בוקר עת יתקרב לירושלים [רד"ק]. באשר לזהות האויב, יש מן הפרשנים המסבירים כי מדובר במסע הכיבושים של מלך אשור אשר יפיל את ערי יהודה זו אחר זו [מלבי"ם, שד"ל], בעוד אחרים רואים בכך נבואה על חורבן ירושלים בידי נבוכדנצר מלך בבל [אברבנאל].
חלקו השני של הפסוק מתמקד בהשפעה הנפשית העמוקה של המאורעות. המילה זְוָעָה נגזרת מן השורש ז.ו.ע, ומשמעותה רתת, חלחלה, פחד עמוק ורעידה פיזית של הגוף [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון]. מתוך כך, הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת הצירוף הָבִין שְׁמוּעָה:
הגישה הראשונה מתמקדת באימת הבשורות. עצם ההקשבה וההבנה של שמועות הפורענות הקשות על הערים שנופלות בזו אחר זו, תעורר חרדה מוחלטת בלב השומעים [רש"י, מצודת דוד, שד"ל, שטיינזלץ], וכל מי שישמע ויבין את מה שאירע לכם יזדעזע בעצמו מרוב פחד [אבן עזרא].
הגישה השנייה, לעומת זאת, רואה בחרדה כלי חינוכי להתעוררות רוחנית. מכיוון שבאותה עת העם מסרב להאמין לאזהרות [רד"ק], מטרת הפורענות והזעזוע אינה בהכרח רק להעניש או להגלות, אלא להחריד את העם כדי שיבינו סוף סוף את השמועה. כלומר, מטרת הזוועה היא לגרום להם להטות אוזן לדברי הנביאים, לקבל את נבואות ה' ולהפנים את המסר הרוחני שהושמע להם זה מכבר ולא רצו לשמוע [מלבי"ם, אברבנאל].