דברי הנביא, הנושאים מסר של תוכחה והדרכה רוחנית, נתקלים בחומה בצורה של חוסר הבנה וניכור מצד שומעיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את הדרך המעוותת שבה העם קולט את דברי הנבואה. כאשר הנביא פונה אליהם, דבריו נדמים להם כלעגי שפה – שפה הפוכה, עילגת ומשובשת שאינה מיושרת לאוזן [רש"י, מצודת ציון], או כדיבור של אדם המגמגם ומתקשה לבטא את עצמו [מלבי"ם]. בנוסף, דבריו נשמעים להם כלשון אחרת – שפה זרה ונוכריה שאינם מכירים כלל, ממש כפי ששפת הרומאים זרה לפרסים [מלבי"ם]. כך, אף על פי שהנביא מדבר בשפה צחה ומזוקקת, המסר נותר חסר פשר בעיניהם [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הקושי בהבנה אינו נובע מפערי שפה אמיתיים, אלא מאטימות מכוונת. העם למעשה עושה עצמו כמי שאינו מבין את דברי הנבואה [רד"ק]. כאשר הנביא מנסה ללמדם מצוות, הם מתלוננים שדבריו עקומים וזרים, משום שפשוט אינם רוצים להבין את המסר [צאינה וראינה]. כתוצאה מכך, הם קולטים את הדברים באופן מקוטע ושטחי, בעוד שעיקר התוכחה ויראת ה' כלל אינם חודרים ללבם [שד"ל].
מנגד, קיימות שתי גישות פרשניות השופכות אור שונה לחלוטין על משמעות הפסוק ומציגות אותו מזווית אחרת.
גישה אחת מפרשת את הפסוק כהנחיה חינוכית לנביא עצמו. בדומה למלמד תינוקות שמשנה את שפתו ומחליף מילים קשות במילים קלות המותאמות לגילם, כך נדרש המוכיח להתאים את דבריו לרמתם הרוחנית הירודה של העם [אבן עזרא].
גישה שנייה רואה בפסוק תיאור של ענישה אלוהית. מכיוון שהעם סירב להקשיב לתוכחה הרגילה, ה' ישנה את יחסו אליהם וידבר עמם באותה "לשון אחרת" – כלומר, הוא יפסיק להדריכם בדרכי נועם ויפעל כלפיהם במידת הדין ובעונשים קשים, או לחלופין, ישלח עליהם אויבים מארץ רחוקה שידברו בשפה זרה שהעם באמת לא יבין [שד"ל].