כאשר חברה שוקעת בתאוות גופניות, שכרות והשחתת המידות, ערוצי ההשפעה הרוחנית מאבדים את הקהל הטבעי שלהם. במצב כזה, עולה שאלה נוקבת באשר ליכולת להעביר את דבר ה' ולהוכיח את העם, שכן המבוגרים איבדו את דעתם ואת יכולת ההקשבה שלהם.
רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק משקף מציאות שבה המבוגרים מכורים ליין, עסוקים במאכל ובמשתה, ונעדרי כל תבונה או רצון לשמוע מוסר. מצבם מתואר כהיעדר דעת מוחלט, עד כדי כך שהם נמשלים לתינוקות שאין להם שכל מעבר לצרכים הפיזיים הבסיסיים ביותר, ואשר נבדלים מן הבהמה רק ביכולת הדיבור שלהם [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל]. לאור זאת, עולה התהייה: למי יוכל הכהן להעביר את הוראתו, ולמי יוכל הנביא להסביר את נבואתו? [מלבי"ם].
הכתוב תוהה האם קהל היעד שנותר הוא גְּמוּלֵי מֵחָלָב ועַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם. המילה יוֹרֶה משמעותה לימוד והוראה [מצודת ציון]. גְּמוּלֵי מֵחָלָב הם תינוקות שזה עתה נפרשו מהנקה, והמילה עַתִּיקֵי משמעותה מורחקים ומוסרים, כלומר פעוטות שזה עתה נותקו משדי אמם [מצודות, רש"י, אבן עזרא].
בקרב המפרשים קיימות מספר גישות מרכזיות להבנת כוונת הפסוק. הגישה הראשונה רואה בדברים שאלה רטורית של פליאה וייאוש: הואיל והגדולים פנו לדרך רעה, האם מצופה מהנביא ללמד תינוקות שזה עתה נגמלו מחלב? הרי פעוטות אלו חסרי הבנה, ויש לחזור ולהסביר להם כל לימוד אלפי פעמים [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
לעומת זאת, גישה שנייה קוראת את הפסוק כפשוטו, כהבעת התקווה היחידה שנותרה. מכיוון שהדור הבוגר כה מושחת ומשוקע בתאוות עד שאין כל תועלת בתוכחתו, הסיכוי היחיד הוא לפנות אל הילדים הקטנים. מכיוון שטרם למדו את דרכיהם הרעות של הוריהם, אולי הם יקשיבו וישובו אל ה' [שד"ל, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ]. ברובד רוחני עמוק יותר, מוסבר כי חטאי המבוגרים מונעים מהם לקבל את שפע הנבואה מאת ה'. ממש כשם שגשם היורד על אדמה צחיחה מתבזבז, כך שפע רוח הקודש מדלג על הגדולים המעוקלים במעשיהם, ומוענק דווקא לתינוקות [אהבת יהונתן].
גישה שונה בתכלית מפנה את חיצי הביקורת לא כלפי העם, אלא כלפי המנהיגים הרוחניים עצמם. לפי פירוש זה, הפסוק לועג לכהנים ולנביאי השקר שהשתכרו ואיבדו את דעתם. בשל שכרותם וחסרונם השכלי, הם אינם ראויים ללמד אנשים בוגרים, והם מתאימים ללמד אך ורק תינוקות, שכן רמתם הרוחנית והשכלית צנחה לזו של פעוט [אברבנאל].
לבסוף, קיים גם פירוש אלגורי הרואה בתינוקות הנזכרים בפסוק סמל למבוגרים עצמם, אשר נבדלו מן התורה הנמשלת לחלב, והרחיקו את עצמם מקבלת מוסר מפיהם של תלמידי חכמים [רש"י].