ישעיהו, פרק כ״ח, פסוק א׳

קריאת אזהרה וקינה, הוֹי, מופנית כלפי מנהיגי ממלכת ישראל השקועים ברדיפה אחר תענוגות ושוכחים את ה'. אותם שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם מתהדרים בעֲטֶרֶת גֵּאוּת, המייצגת את שחצנותם או את זרי הפרחים הממשיים שענדו במשתאותיהם, אך כל פארה והדרה של הממלכה הוא כצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ מראה של פרח יפהפה שנועד לקמול במהירות. הם יושבים עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים, ביטוי המתאר את שפע עמקיה הפוריים של הארץ שהביא לקלקולם, או את הנהנתנות של שרים הנפוחים מגאווה ויוצקים שמן מבושם כה רב על ראשם עד שהוא נראה כעמק מוצף. בסופו של דבר, מתהוללים אלו הם הֲלוּמֵי יָיִן, השותים עד לאובדן דעת ונופלים ארצה, כאילו היין עצמו הכה וכתש אותם.