הברית בין ה' לעם ישראל מוצגת בפסוק זה דרך ניגוד עוצמתי בין איתני הטבע החזקים ביותר לבין נצחיות הקשר האלוהי. הפסוק משתמש בדימוי של ברית נישואין ושלום שאינה תלויה בדבר.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק משתמש בהגזמה פיוטית. ההרים והגבעות נתפסים כדברים היציבים והקיימים ביותר בעולם, אך אפילו הם עלולים להזדעזע ולזוז ממקומם בעקבות רעידות אדמה. לעומת זאת, חסדו של ה' יציב וחזק מהם, והוא לעולם לא יסור [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל, אבן עזרא].
באשר למילות הפסוק, המילה יָמוּשׁוּ מבטאת תזוזה ממקומם או הסרה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והמילה תְּמוּטֶינָה משמעותה נטייה, זעזוע או קריסה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה מְרַחֲמֵךְ אינה רק הבעת רחמים, אלא גם לשון של אהבה עמוקה, בדומה לקשר השלם והשמח שבין בעל לאשתו הראשונה [שד"ל, אבן עזרא, צאינה וראינה].
חלק מהפרשנים רואים בחציו השני של הפסוק חזרה על אותו רעיון במילים שונות לשם הדגשה [מצודת דוד]. אולם, יש מי שמוצא קשר סיבתי עמוק בין חלקי המשפט. ההרים מסמלים את הדברים הגדולים והחזקים, והגבעות הקטנות נסמכות עליהם. אם ההרים יוסרו בכוונה תחילה (יָמוּשׁוּ), הגבעות יאבדו את משענתן ויקרסו מחולשה (תְּמוּטֶינָה). בנמשל, חסד ה' הוא ה"הר" החזק, וברית השלום עם ישראל היא ה"גבעה" הנשענת עליו. הברית אינה מתקיימת בזכות מעשיהם של ישראל, אלא נשענת אך ורק על החסד האלוהי. לכן, הקביעה שחסד ה' לא ימוש, מבטיחה שגם ברית השלום לעולם לא תתמוטט [מלבי"ם].
לצד הפירוש הפשטני, קיימים מספר פירושים סמליים לפסוק. גישה בולטת מזהה את ההרים כמשל לאבות האומה, ואת הגבעות כמשל לאימהות. הפסוק בא לענות על החשש שמא "זכות אבות" תסתיים. ההבטחה היא שגם אם תכלה זכות האבות והאימהות, חסדו של ה' והברית שכרת עם ישראל לא יפסקו לעולם, והוא ימשיך לענות להם בעת רחמים [רש"י, צוארי שלל, חומת אנך]. פירוש סמלי נוסף רואה בהרים ובגבעות משל לשריהם ומנהיגיהם החזקים של אומות העולם עובדי האלילים, שסופם ליפול [רד"ק].
נקודת מבט ייחודית קושרת את הפסוק לגאולה העתידית ולסיבת בריאת ההרים. על פי גישה זו, ההרים נבראו במקור כדי למנוע ממי התהום לשטוף את העולם כאשר השכינה הסתלקה מהארץ והמים חשו ריחוק מהקדושה. לעתיד לבוא, בגאולה השלמה, השכינה תחזור לשכון בארץ באופן קבוע, ולכן לא יהיה עוד צורך בהרים כדי לעצור את המים. לפיכך, עצם העובדה שההרים יוסרו ממקומם, היא ההוכחה והמופת הגדול ביותר לכך שהשכינה לא תסתלק שוב לעולם, ושברית השלום תעמוד לנצח ללא חורבן או שעבוד נוספים [אדרת אליהו].