הבטחה אלוהית להגנה מוחלטת מוענקת לעם ישראל, ומבטיחה את ניצחונם על כל סוג של התנגדות. ההבטחה מקיפה הן איומים פיזיים בשדה הקרב והן מאבקים רעיוניים או משפטיים, ומעניקה ביטחון נצחי כשכר אלוהי.
ההגנה הפיזית מתבטאת במילים כׇּל־כְּלִ֞י יוּצַ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א יִצְלָ֔ח. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בכלי נשק המוכנים למלחמה. באשר למילה יוּצַר, קיימות שתי גישות מרכזיות: הגישה האחת מפרשת את המילה מלשון "צור", כלומר סלעי חלמיש, ומכאן שמדובר בכלי נשק שלוטשו וחידדו אותם במיוחד כדי להילחם בישראל [רש"י, מצודת ציון]. הגישה השנייה רואה במילה נגזרת של פועל יצירה, כלומר כלי שנוצר והוכן למטרה זו, אם כי מבחינה דקדוקית צורת הפועל נחשבת חריגה וקשה להסבר [רד"ק, אבן עזרא, שד"ל]. כך או כך, ההבטחה היא שכלי הנשק הללו לא יצליחו להזיק לבעליהם, אלא יישברו ויאבדו לחלוטין את כוחם [אבן עזרא, צאינה וראינה].
מעבר לאיום הפיזי, ההגנה מתרחבת גם למישור המילולי והמשפטי: וְכׇל־לָשׁ֛וֹן תָּקוּם־אִתָּ֥ךְ לַמִּשְׁפָּ֖ט תַּרְשִׁ֑יעִי. כל אומה או אדם גאוותן שיבואו להתעמת בטענות משפטיות ובוויכוחים ינחלו תבוסה. משמעות המילה תַּרְשִִׁיעִי היא שישראל יוציאו את יריביהם חייבים במשפט ויבטלו את טענותיהם, בעוד הם עצמם ייצאו זכאים ללא פגע [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
למאבק זה ישנו גם רובד רוחני ודתי. הניסיונות לפגוע בישראל אינם רק מלחמות פיזיות או משפטיות, אלא גם מאמצים להטות את העם מאמונתו, בין אם בכוח הזרוע ובין אם באמצעות ויכוחים דתיים. בסופו של דבר, אומות העולם יכירו באמיתות התורה, וישראל יוכיחו את רשעת האמונות הזרות [מלבי"ם, אבן עזרא].
ההגנה הכפולה הזו אינה ניצחון זמני, אלא זֹ֡את נַחֲלַת֩ עַבְדֵ֨י יְהֹוָ֧ה וְצִדְקָתָ֛ם מֵאִתִּ֖י. רוב הפרשנים מסכימים כי זוהי ברכה המהווה נחלה מובטחת ונצחית מימי הגאולה ועד עולם. זהו השכר והגמול הצודק שניתן מאת ה' לעמו בזכות היותם משרתיו ובזכות מעשיהם הטובים. נחלה זו מקושרת לזכות על התורה או על ארץ ישראל [אבן עזרא], ויש המייחסים אותה להבטחה שניתנה לדוד עבד ה' [צאינה וראינה]. בראייה רחבה יותר, קיומם של ישראל והצלחתם בעולם, חרף עושק האומות לאורך הדורות, אינם מקריים; הם זוכים לכך בזכות מידת החסד הטבועה בהם, שבזכותה העולם כולו מתקיים [אדרת אליהו].