מערכת היחסים בין ה׳ לעם ישראל בתקופת הגלות נמשלת למשבר נישואין זמני ולא לניתוק סופי. אומות העולם אמנם חירפו את ישראל על כך שהם כאלמנה ללא מלך, אך האמת היא שבעלה של האומה חי וקיים [אבן עזרא].
הפרשנים מסכימים כי הדימוי כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה אינו מתאר אלמנה שמת בעלה, אלא אישה שבעלה קצף עליה, עזב אותה לימים רבים והלך למרחקים, אך דעתו לחזור אליה [רד"ק, אברבנאל, צאינה וראינה]. במצב גלות זה, האומה עלובה, מדוכאת ומיואשת [ביאור שטיינזלץ]. המילה וַעֲצוּבַת נגזרת מלשון עצבון [מצודת ציון], ומצביעה על כך שהאישה עצובה על עזיבת בעלה, אך בכל זאת נותרת נאמנה לו ואינה הולכת לאיש אחר [שד"ל]. ישנו גם משחק מילים פיוטי ונופל על הלשון בין המילים "עזובה" ו"עצובת" [שד"ל].
מתוך ראיית צערה, קְרָאָךְ ה' – ה׳ קורא לאומה בפרהסיה לשוב אליו, כדרך בעל המרחם על אשתו העזובה ומזמין אותה בחזרה אליו [מלבי"ם, מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
ביחס להמשך הפסוק, וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס, קיימות מספר גישות פרשניות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לקרוא משפט זה בתמיהה: האם ייתכן שאדם ימאס לחלוטין באשת נעוריו? ה׳ זוכר לישראל את חסד נעוריהם, וכשם שבעל זוכר לאשתו את ימי בחרותה גם כשהיא מזדקנת, כך ה׳ לעולם אינו מואס בישראל לחלוטין ויחדש את הקשר עמם [רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
גישה שניה מפרשת את המילה כִּי במשמעות של "אם" או "כאשר" [רש"י, מצודת ציון]. לפי פירוש זה, גם אם אשת נעורים נמאסת לעיתים בשל כעס מועט של בעלה, המיאוס אינו תמידי, ובסופו של דבר הבעל ישוב וירחם עליה [רש"י, מצודת דוד].
גישה שלישית עורכת הבחנה בין שתי תקופות שונות בהיסטוריה של העם. בעוד שישראל היו על אדמתם ונטו לחטוא, הם נדמו ל"אשת נעורים" שבעלה מואס בה בינו לבין עצמו, אך טרם עזב אותה. רק לאחר מכן, עם היציאה לגלות, הם הפכו ל"אישה עזובה" בפרהסיה. כעת ה׳ מרפא את שני הפגמים גם יחד: הוא מרחם על האישה העזובה ומוחל לאישה המאוסה [מלבי"ם].
ברובד נוסף, המבוסס על דיני אישות, מוסבר כי אישה שזנתה אסורה לחזור לבעלה, וישראל חטאו בעבודה זרה שנמשלת לזנות. אולם, כוחה של התשובה הופך את חטאיהם המזידים לשגגות, כאילו חטאו מתוך אונס או בלבול הדעת, ובמקרה של אונס האישה אינה נאסרת על בעלה. מאחר שאסור לגרש "אשת נעורים" אלא אם כן נמצא בה דבר ערווה, ולאחר התשובה ישראל נחשבים כמי שאין בהם כל פגם, ה׳ אינו מגרש אותם אלא קורא להם לשוב אליו [אהבת יהונתן].