ישעיהו, פרק נ״ד, פסוק י״ד

הבטחת הגאולה לעתיד לבוא מציגה חזון של חברה המושתתת על יסודות איתנים של צדק, שבה ביטחון רוחני וגשמי מחליף את חרדות העבר.

תחילה מצהיר הנביא בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי. הפועל תִּכּוֹנָנִי מבטא הכנה, יציבות, ואת השלמתו הסופית של בניין העיר [מלבי"ם, מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסכימים כי בניין זה יקום בזכות מעשים טובים, יושר מוסרי ומשפט צדק שיעשו ישראל בעולם, בניגוד לדרכם הנצלנית של מלכי אומות אחרות [אבן עזרא, רד"ק, שטיינזלץ]. גישה נוספת ממקדת את המושג צדקה בנתינת כספים לעניים, שכן ירושלים נפדית רק בזכות מעשה החסד [נחל שורק, חומת אנך, צאינה וראינה], או בזכות לימוד התורה המגן על לומדיה [חומת אנך].

מתוך תשתית מוסרית זו, ממשיך הפסוק וקובע רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק. מבחינה לשונית, המילה רַחֲקִי מנוסחת כציווי, אך משמעותה היא הבטחה לעתיד – את תתרחקי [מלבי"ם, רד"ק]. הפרשנים נחלקו במשמעות ההתרחקות מהעושק. גישה אחת מפרשת זאת כהבטחה פסיבית: עם ישראל יזכה להגנה ויהיה מרוחק מאנשים זרים שינסו לעשוק ולגזול את ממונו [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, גישה שנייה מפרשת זאת כדרישה אקטיבית כלפי ישראל: עליכם להתרחק מלעשוק בני אדם אחרים. מכיוון שתחיו בשלווה ולא תפחדו עוד מעוני ודלות, לא תזדקקו לגזול, שכן חוסר יושר נובע פעמים רבות מתוך פחד קיומי [רש"י, אברבנאל, שטיינזלץ]. יש המוסיפים כי ההתרחקות צריכה להיות אפילו ממחשבה על עושק [שד"ל], ויש המדגישים כי על האדם לוודא שהכסף שהוא נותן לצדקה נקי לחלוטין מכל שמץ של גזל או עושק, אחרת הצדקה מאבדת את כוחה [חומת אנך, אהבת יהונתן].

הפסוק נחתם בהבטחה לביטחון מוחלט: כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ. המילה מִמְּחִתָּה מתארת שבר, צרה ופחד עמוק [מצודת ציון, שטיינזלץ]. בזכות ההליכה בדרך הצדקה, סכנות אלו כלל לא יוכלו להתקרב [מצודת דוד, מלבי"ם]. במישור המעשי, מובטח לאדם כי לא יצטרך לחשוש שמא יעני בגלל נתינת הצדקה [נחל שורק]. יתרה מכך, נתינת הצדקה צריכה להיעשות מתוך אהבת ה' טהורה, ולא מתוך פחד מעונש ומפגיעתה של אותה מחתה [אהבת יהונתן]. במבט רחב יותר, מוסבר כי עם ישראל מקיים את העולם כולו על ידי גמילות חסדים. משום כך, לעתיד לבוא הם כבר לא יזדקקו לסבול מעושק של אומות העולם כדי להצדיק את קיומם ואת זכותם ליהנות מטוב העולם, אלא יעמדו בזכות החסד והצדקה שלהם עצמם [אדרת אליהו].