מערכת היחסים בין ה' לעמו חווה תקופות של ריחוק ומשבר, אך במבט לאחור, תקופת הגלות והסבל מתגמדת לחלוטין נוכח הגאולה העתידית. הכתוב מציג ניגוד חד בין נטישה זמנית וחולפת לבין אהבה נצחית ועוצמתית שתאחד את העם מחדש.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים בְּרֶגַע קָטֹן אינן מתארות את הזמן האובייקטיבי של הגלות, שהרי היא נמשכה שנים ארוכות, אלא את האופן שבו היא תיתפס בעתיד. לעומת הטובה העצומה והרחמים הגדולים שיהיו מנת חלקם של ישראל בימות המשיח, ימי הגלות הארוכים ייחשבו כהרף עין וכזמן אפסי [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה]. בנוסף, מנקודת מבטו של ה', גלות ארוכה זו נחשבת כרגע קטן בלבד [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, גישה אחרת שוללת את ההסבר שמדובר על משך זמן הגלות, ומפרשת את המילים בְּרֶגַע קָטֹן כסיבה לנטישה. לפי פירוש זה, ה' כביכול מתאר את פעולתו כמי שפעל מתוך כעס פתאומי וחולף, כלומר: בגלל רגע קטן של כעס, עשיתי זאת. פירוש זה נשען גם על הבנת האות בי"ת במילה זו כמתארת את המצב שבו נעשתה הפעולה [שד"ל], ויש הקושרים רגע זה לאותו שבריר זמן של זעם אלוהי שבו ניסה בלעם לקלל את ישראל [אהבת יהונתן]. מבחינה לשונית, יש הסבורים כי האות בי"ת במילה זו היא תוספת ואינה משנה את המשמעות, או שהמילה נגזרת מלשון רגיעה, כמו השקטת גלי הים [אבן עזרא].
המילה עֲזַבְתִּיךְ אינה מבטאת מיאוס או דחייה מוחלטת, אלא מצב זמני של הסתרת פנים מצד ה' [מלבי"ם]. לעומת עזיבה זו, ההבטחה וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ מדגישה את התיקון: עם שנעזב והתפזר בגלות זקוק לרחמים עצומים כדי להתקבץ חזרה. הרחמים הללו אינם רק גדולים בעוצמתם, אלא גם יתמידו ויישארו לאורך ימים, בניגוד מוחלט לאותו רגע קצר של כעס והסתרה [מלבי"ם, מצודת דוד].