הבטחת הגאולה והנחמה של ה׳ מקבלת תוקף נצחי באמצעות השוואתה לאירוע היסטורי מכונן, והוא המבול. ה׳ מצהיר כי סיום הגלות והסתרת הפנים הוא מוחלט וסופי, ממש כשם שההבטחה לקיום העולם לאחר החורבן הגלובלי בימי נח היא בלתי הפיכה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה׳ משווה את כעסו ואת הגלות שבאה בעקבותיו למי המבול. כשם שה׳ נשבע שלא יביא עוד מבול להשחית את העולם, כך הוא נשבע כעת שלא יכעס עוד על עמו ולא יגלה אותם שוב. המילה זאת מתייחסת לגזירה, להבטחה ולנחמה על סיום הגלות [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], והמילה לִי מבטאת שהשבועה הזו מונחת בידו של ה׳ וקיימת אצלו [רש"י].
חלק מהפרשנים [רד"ק, מנחת שי, שד"ל, אברבנאל] מציינים מחלוקת עתיקה לגבי נוסח המילים כִּי מֵי. ברוב הספרים מדובר בשתי מילים נפרדות, שמשמעותן "כמו המים של נח", כלומר מי המבול [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לפי נוסח זה, הפסוק משווה ישירות בין ההבטחה לעצירת המים לבין ההבטחה לעצירת הגלות [אברבנאל], וזהו הנוסח המדויק יותר, שכן מיד לאחר מכן הפסוק ממשיך ומזכיר במפורש את המילים "מי נח" [שד"ל].
לעומת זאת, ישנם ספרים ותרגומים שבהם המילה נכתבת כמילה אחת, "כימי", כלומר כמו הימים של נח. לפי קריאה זו, ההשוואה היא בין הדורות. כשם שדור המבול חטא, קיבל זמן לחזור בתשובה, הושמד ברובו מלבד שארית קטנה שניצלה וזכתה לשבועה אלוהית שלא תושמד שוב, כך גם ישראל חטאו, נשטפו בזרם הגלות, אך שאריתם תשרוד ותזכה לשבועה שלא יגלו עוד [אברבנאל]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי בין אם מדובר במילה אחת ובין אם בשתיים, המשמעות העקרונית נותרת זהה [רד"ק].
הפסוק מפרט את תוכן השבועה. מֵעֲבֹר פירושו לבלתי עבור, כלומר שהמים לא יבואו שוב על הארץ [מצודת ציון]. מִקְּצֹף משמעו שלא יוריד עליהם עוד כעס וזעם [מצודת ציון], וּמִגְּעָר היא צעקת נזיפה [מצודת ציון]. מספר פרשנים אף מעירים על הניקוד הייחודי של המילה וּמִגְּעָר, שבה האות עי"ן מנוקדת בחטף קמץ [רד"ק, מנחת שי]. הביטויים של קצף וגערה מכוונים לכך שה׳ לא יעזוב אותה עוד, בדומה לאישה עזובה שבעלה כעס עליה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
עומק ההבטחה טמון בכך שהאפשרות שה׳ יקצוף שוב על ישראל קשה בעיניו ממש כפי שקשה בעיניו להביא מבול נוסף על כל חי [מלבי"ם]. השבועה, שלומדים אותה מכפילות לשון ההבטחה בספר בראשית או מעצם כריתת הברית [רד"ק], מבטיחה שה׳ לא יסיר עוד לעולם את השגחתו מעל ישראל. גם אם בדרך הטבע עלולים להתרחש אסונות, ה׳ נשבע שחסדו והשגחתו הפרטית לא יסורו מהם לעולם בשום אופן [אהבת יהונתן].