הגאולה העתידית טומנת בחובה שינוי עמוק לא רק במצבה הפיזי של האומה, אלא בעיקר באופיים הרוחני והחברתי של תושביה. התמונה המצטיירת היא של חברת מופת, שבה חוכמה אלוהית והרמוניה מוחלטת שלובות זו בזו ללא הפרד.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הביטוי לִמּוּדֵי יְהֹוָה משמעו "תלמידי ה'". בני האומה ישכילו בחוכמה, ידעו את ה' ויתרגלו ללכת בדרכיו. מבחינה דקדוקית, המילה לִמּוּדֵי משמשת כאן כתואר [רד"ק, אבן עזרא]. באשר למילה וְרַב, הפרשנים מסבירים כי אף שמדובר בפועל בזמן עבר, תוספת האות וי"ו הופכת אותו לזמן עתיד, ולכן המשמעות היא ששלומם של הבנים "וירבה" ויהיה גדול מאוד [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. אגב כך, מצוין כי הדרשה התלמודית הידועה "אל תקרי בניך אלא בוניך" מעידה על כך שהקריאה המקורית של המילה הייתה בתנועת קמץ [שד"ל].
באחרית הימים, החינוך האלוהי הזה לא יהיה נחלתם של יחידי סגולה, אלא יקיף את כולם, מגדול ועד קטן, עד שכולם יהיו לתלמידי חכמים ולנביאים [רד"ק, שד"ל, צאינה וראינה].
הפרשנים מצביעים על קשר ישיר והדוק בין היותם של הבנים לִמּוּדֵי יְהֹוָה לבין התוצאה של וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ, ומציעים כמה רבדים להבנת קשר זה:
ברובד השכלי וההלכתי, קבלת התורה והאמונה ישירות מה' מונעת שכחה. כאשר הידע נובע ממקור נצחי ולא מבשר ודם, אין מקום לשכחת ההלכה, שהיא הגורם המרכזי למחלוקות ולספקות. היעדר המחלוקות מביא ממילא לשלום ואחדות בין החכמים [מלבי"ם, אהבת יהונתן].
ברובד החברתי והמשפחתי, המציאות שבה כולם חכמים ולומדי תורה מבטלת פערי מעמדות וקנאה. כך לדוגמה, סכסוכי ירושה משפחתיים נוצרים לעיתים כאשר אב מעדיף להוריש את נכסיו לבנו תלמיד החכם על פני אחיו שאינו כזה. אך כאשר כל הבנים שווים בחוכמתם ובצדקתם, אין סיבה להעדפות, הקנאה נעקרת מהשורש, ושלום שורר בין האחים [אדרת אליהו].
ברובד המוסרי, עצם הלימוד מה' מקנה לבנים את מידותיו. שם ה' מייצג רחמים, ולכן לִמּוּדֵי יְהֹוָה הם מי שלומדים לנהוג ברחמים ולפנים משורת הדין. התנהגות כזו, המוותרת על עמידה נוקשה על הדין, מבטלת כל עילה לסכסוך ומבטיחה שלום חברתי [אהבת יהונתן].
לבסוף, השלום הפנימי העמוק הזה, הנובע מאחדות הדעות ומאחוות האחים, מקרין גם כלפי חוץ ומעניק לאומה ביטחון מלא מפני אויבים ורודפי רעה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].