תארו לעצמכם מצב שבו שני חברים טובים רבו, התרחקו ולא דיברו תקופה ארוכה. אנשים מסביב בטוחים שהם כבר לעולם לא יחזרו להיות חברים, אבל בתוך הלב, הם עדיין אוהבים זה את זה. משהו דומה קרה בין ה' לעם ישראל כשהעם נאלץ לעזוב את הארץ ולצאת לגלות. העמים האחרים הסתכלו על עם ישראל ולעגו להם שהם נשארו לגמרי לבד לנצח. אבל האמת היא שונה לגמרי. הנביא מסביר שעם ישראל דומה לאִשָּׁה עֲזוּבָה. זו לא אישה שאיבדה את בעלה לתמיד, אלא אישה שבעלה כעס עליה, התרחק לזמן מה, אבל כל הזמן הזה הוא מתכנן לחזור אליה.
בינתיים, העם מרגיש בודד ומיואש, והוא מתואר כוַעֲצוּבַת רוח. המילה הזו מגיעה מהמילה עצב, והיא גם נשמעת ממש דומה למילה עזובה. העם עצוב מאוד על המרחק מה', אבל למרות הכול, הוא נשאר נאמן לו ומחכה רק לו. כשה' רואה את הצער הגדול והנאמנות הזו, קְרָאָךְ ה', הוא קורא לעם ישראל לחזור אליו, ממש כמו בעל שמרחם על אשתו ומזמין אותה בחזרה הביתה באהבה.
כדי להראות עד כמה הקשר הזה חזק, הנביא שואל שאלה, וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס? האם יכול להיות שאדם ישכח לגמרי ויפסיק לאהוב את האישה שהוא התחתן איתה כשהם היו צעירים? התשובה היא כמובן שלא. ה' זוכר לעם ישראל את האהבה הגדולה שהייתה ביניהם ממש בהתחלה. לכן, אפילו אם היה כעס ומרחק זמני, ה' לעולם לא יוותר על עם ישראל, והקשר המיוחד והאוהב הזה תמיד יתחדש.