ישעיהו, פרק ו׳, פסוק ד׳

ההתגלות במקדש מלווה בזעזוע פיזי ורוחני, כאשר קולם העוצמתי והמאוחד של המוני המלאכים, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא, החריד את מזוזות פתח ההיכל ויסודותיו, אַמּוֹת הַסִּפִּים, וגרם להן לרעוד, וַיָּנֻעוּ, ואף לזוז ממקומן מרחק של כמה אמות. באותו רגע החל המבנה להתמלא בעשן, וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן, אשר מייצג את קדושת הקטורת של המלאכים, או לחלופין מסמל דין וחרון אף של ה' על חטאי העם ועל גאוותו של עוזיהו המלך. רעידה זו נקשרת לרעידת האדמה שהתרחשה ביום שבו חטא עוזיהו בהיכל, כאשר באופן סמלי המזוזות המזדעזעות מייצגות את הנביאים שנושאים באשמה על שלא הוכיחו את ישראל. זעזוע המבנה והדוחק מעידים כי המקום צר מלהכיל את השכינה כאשר העם אינו עושה את רצון ה', ומציבים ניגוד בין משמעת העולמות העליונים למרדנותו של האדם.