ירמיהו, פרק י״ג, פסוק י״ז

סירוב העם להקשיב לדברי התוכחה, וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ, מעורר זעקה של הנביא, או כביכול של ה' עצמו הנאלץ להענישם. צער זה מתבטא ביגון פנימי בחדרי הלב, בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי, המלווה בבכי פיזי וגלוי של דמעות, וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה. הבכי נובע מִפְּנֵי גֵוָה, מונח המבטא את גאוות העם שמנעה ממנו להיכנע, את כבודו שעתיד לאבד, ואף את חילול כבוד שמיים או את צער הנפש על חורבן הגוף. שיא הכאב הוא על כך שעם ישראל נמסר לשבי ביד אויביו, כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה', ונותר חסר הגנה לאחר שרועהו נטש אותו.