קרה לכם פעם שניסיתם להזהיר מישהו קרוב מפני טעות שהוא עומד לעשות, אבל הוא פשוט סירב להקשיב? התחושה הזו יכולה להיות כואבת מאוד. זה בדיוק מה שמרגיש הנביא. הוא פונה אל העם ואומר להם וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ, כלומר, אם תמשיכו לסרב להקשיב לאזהרות ולדברי הנבואה, העצב שלי יהיה עצום.
הנביא מתאר את הצער שלו בשני שלבים. תחילה הוא אומר בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי, ומתכוון לדאגה ולחרדה עמוקה שנמצאות עמוק בתוך הלב, בכי פנימי ושקט על מה שעתיד לקרות. לאחר מכן, העצב הזה מתפרץ החוצה אל המילים וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה, שמתארות בכי אמיתי וגלוי של דמעות שזולגות מהעיניים.
הסיבה המרכזית לכל הבכי הזה מסוכמת במילה גֵוָה, שמשמעותה גאווה. בני ישראל היו כל כך גאים, והגאווה הזו מנעה מהם להקשיב, לתקן את דרכם ולהיכנע בפני ה'. העקשנות הזו הובילה לתוצאה עצובה, כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'. עם ישראל מתואר כמו עדר של כבשים שה' שומר עליהם באהבה, אבל מכיוון שהם סירבו לשמוע בקולו של הרועה שלהם, הם נותרו ללא הגנה ונלקחו לשבי בידי האויבים.