ציווי מאת ה' מופנה אל הנביא ירמיהו, או כקריאה כללית לכל שליח, להעביר מסר קשה של אובדן וכניעה להנהגה המלכותית [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הנביא נדרש לפנות לַמֶּלֶךְ וְלַגְּבִירָה. הפרשנים נחלקים לגבי זהותה של הגבירה. גישה אחת מזהה אותה כאמו של המלך יהויכין, שכן היסטורית שניהם הוגלו יחד בראשית הגלות [רש"י, רד"ק]. גישה אחרת מפרשת שהכוונה היא לאשת המלך, המלכה [מצודת דוד, מצודת ציון], ויש המציגים את שתי האפשרויות זו לצד זו [ביאור שטיינזלץ].
ההוראה המופנית אליהם היא הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי זוהי קריאה מוחשית וסמלית כאחד: עליהם לעזוב את כסאות המלכות שלהם ולשבת במקום נמוך על הקרקע [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. במובן הרעיוני, זוהי דרישה להשפיל את מעמדם וגאוותם, להיכנע למלך בבל נבוכדנצר, ולשבת בשקט מבלי לצאת למלחמה [מלבי"ם].
הסיבה לכניעה מנוסחת במילים כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם. המילה מראשותיכם נגזרת מהמילה ראש ומתארת את מה שמונח סביב הראש [מצודת ציון, מלבי"ם]. משמעות הביטוי היא שגדולתם, סמכותם ושלטונם הוסרו וירדו מגדולתם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. השימוש בלשון רבים מלמד שלא נותרה להם שום רשות וסמכות, ואכן, גם בגלותם הם לא זכו ליחס מלכותי אלא המלך הושלך לכלא כאחד העם [רד"ק]. לפי פירוש נוסף, הביטוי רומז לחלק המרכזי במדינה שעליו נשענו ראשי השלטון, אשר ירד ונחרב [מלבי"ם].
הפסוק נחתם במילים עֲטֶרֶת תִּפְאַרְתְּכֶם. רוב הפרשנים רואים בכך כפל עניין במילים שונות, המבהיר כי כתר המלכות עצמו הוא זה שניטל מהם [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים זאת כדימוי אנושי, לפיו עטרת התפארת מסמלת את שרי המלוכה, החרש והמסגר, שהיו הפאר של הממלכה והוגלו עמם [מלבי"ם].