קריאה נרגשת וכואבת עולה מן הדברים, המבטאים צער עמוק על סירובם של העם להטות אוזן לאזהרות ולשוב מדרכם הרעה. בעוד הגישה המרכזית רואה במילים אלו את זעקתו האישית של הנביא המבכה את מר גורלם של ישראל [רד"ק, מצודת דוד], קיים רובד פרשני עמוק הרואה בהן את קולו של ה' עצמו. לפי גישה זו, ה' כביכול מצהיר שאם העם לא יעשה את רצונו והוא ייאלץ להענישם, הוא יבכה בסתר על גורלם [ביאור שטיינזלץ].
המילים וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ מתייחסות לסירובם של העם לקבל את דברי הנבואה ואת התוכחה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בעקבות סירוב זה, מתרחש פיצול כואב בין היגון הפנימי לבכי החיצוני. המילים בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מתארות חרדה, דאגה ויגון פנימיים המתרחשים בחדרי הלב והנפש, מתוך ראיית האסון המתקרב [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, המילים וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה מתארות את הבכי הפיזי והגלוי של העיניים הדומעות, הפורץ החוצה במקביל לבכי הפנימי של הנפש [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
הסיבה המרכזית לבכי מקופלת במילה גֵוָה, ולה מציעים הפרשנים מגוון משמעויות. ברמה הלשונית, משמעותה היא גאווה ורוממות [מצודת ציון]. הפירוש המקובל הוא שהבכי נובע מגאוותם של ישראל, שמנעה מהם להיכנע ולהשפיל עצמם בפני ה' [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כיוון אחר מפרש שהבכי הוא על גדולתם ועל כבודם של ישראל שעתידים להתבטל ולהילקח מהם [רש"י, רד"ק]. רובד נוסף ונסתר יותר קושר את המילה לגאוותה של מלכות שמיים, שתחולל כאשר כבודה יימסר לידי אלילי בבל, דבר המסמל את גלות השכינה וחילול שם ה' בעולם [רש"י, מלבי"ם]. פירוש ייחודי נוסף קושר את המילה גֵוָה למילה "גוויה", ומסביר כי הנפש הרוחנית היא זו שבוכה על הגוף הפיזי שעתיד להיחרב [מלבי"ם].
שיאו של הכאב מתנקז אל המילים כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'. המילה נִשְׁבָּה נגזרת משבי [מצודת ציון], והיא מתארת את עם ישראל, צאנו ומרעיתו של ה', שנמסר לידי אויביו. מכיוון שהעם סירב לשמוע בקולו, ה' שהיה רועם האוהב נטש אותם והותיר אותם חסרי הגנה ביד שוביהם [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].