החורבן המוחלט והקשה של העם מדומה להתרסקותם של נבלי חרס המלאים בשיכרון, אשר מכים זה בזה ונשברים לרסיסים. ה' מצהיר על כליון שאין בו שום מידה של רחמים, תוך פירוק מוחלט של החברה ושל הקשרים המשפחתיים הקרובים ביותר.
הפעולה וְנִפַּצְתִּים מבטאת שבירה, ריצוץ והתרסקות לחתיכות דקות וקטנות [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם]. לגבי האופן שבו יתרחש הניפוץ אִישׁ אֶל אָחִיו, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. גישה אחת מפרשת זאת כפגיעה הדדית: העם יכו וינפצו זה את זה עד שיישברו לרסיסים ויתפזרו, בדומה לכלים הנשברים [רש"י, שטיינזלץ], תהליך שיגרום לפירוד והתרחקות מוחלטת בין איש לאחיו [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת מסבירה כי הביטוי מתאר רצף של פורענות, דהיינו שהם יישברו בזה אחר זה, בסמיכות זה לזה [מצודת דוד, מצודת ציון].
החורבן לא יפסח על איש, וגם וְהָאָבוֹת וְהַבָּנִים יַחְדָּו ינופצו זה אצל זה [רש"י], באופן שיפריד וינתק גם את הקשרים ההדוקים ביותר שבין אבות לבניהם [מלבי"ם].
בסוף הפסוק מופיעה שורת פעלים נרדפים: לֹא אֶחְמוֹל וְלֹא אָחוּס וְלֹא אֲרַחֵם. בעוד שיש מי שרואה בכך כפל לשון שנועד להדגיש את היעדר החמלה [מצודת ציון], המלבי"ם מבחין בדקות בין המושגים ומסביר מדוע ה' דוחה כל סיבה אפשרית להצלתם: אֲרַחֵם היא מידת הרחמים המופנית כלפי בני אדם באשר הם, וזו לא תתעורר. אָחוּס הוא חסד הנובע מהתועלת והצורך שיש בדבר, אך ה' לא יחוס עליהם משום שאין בהם עוד כל תועלת. אֶחְמוֹל היא חמלה הנובעת מערכו העצמי של דבר שלם וטוב, אך ה' לא יחמול עליהם משום שהם איבדו את ערכם העצמי ואינם נחשבים לכלום.