קריאה דרמטית מופנית אל ההנהגה ואל האומה לעמוד מול חורבנה הקרב של הממלכה ואובדן העם. הפסוק מציג פנייה כפולה הבאה לידי ביטוי בהבדל שבין הקרי לכתיב. הקריאה בלשון רבים, שְׂאוּ עֵינֵיכֶם וּרְאוּ, מכוונת אל ההנהגה שניצבה בראש העם: המלך והגבירה, או לחלופין שרי יהודה הגדולים והאומנים שגלו [רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, הכתיב בלשון נקבה יחידה, שְׂאִי וּרְאִי, מופנה אל כנסת ישראל בכללותה [רד"ק] או אל העיר ירושלים [רש"י].
הדרישה לשאת עיניים נועדה כדי לראות את הַבָּאִים מִצָּפוֹן, הלוא הם כוחות האויב של צבא הכשדים המגיעים מצפון כדי לכבוש ולהגלות את התושבים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בעקבות הפלישה והחורבן, מוצגת שאלת תוכחה רטורית ונוקבת: אַיֵּה הָעֵדֶר נִתַּן לָךְ. העדר מסמל את עם יהודה, שהופקד כשליחות בידי המנהיגים כדי שירעו וינהיגו אותו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כעת, כאשר העם מובל לגולה, נלקחת מן המנהיגים סמכותם והם לא ירעו עוד את צאנם. שאלה קשה זו על אובדן צֹאן תִּפְאַרְתֵּךְ עתידה להיאמר כהתרסה כנגד ירושלים מיד לאחר שתתרוקן מיושביה [רש"י].