ההשוואה בין מצבו הפיזי של חפץ פגום לבין מצבה הרוחני של האומה מגיעה כאן לשיאה. הכתוב משרטט תהליך הידרדרות הדרגתי, המתחיל בסירוב עיקש לשמוע בקול ה׳, ממשיך בהליכה עיוורת אחר יצרים, ומסתיים בעבודה זרה שמובילה לאובדן מוחלט של ערך ומשמעות.
הביטוי הַמֵּאֲנִים מתאר את העם כמסרבים ודוחים את דברי ה׳ [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. סירוב זה מוביל אותם ללכת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם, כלומר לנהוג על פי מה שלבם מראה להם ומתאווה אליו [מצודת דוד, מצודת ציון], מתוך רצון פרוע וחסר רסן [ביאור שטיינזלץ].
יש המבארים כי קיים קשר סמלי עמוק ומפורט בין מעשה האזור לבין חטאי העם. כשם שהאזור מעולם לא כובס במים ולכן התלכלך עד שלא היה ראוי ללבישה, כך העם סירב לשמוע את דברי ה׳. ההליכה המכוונת והרחוקה אל נהר פרת כדי לטמון שם את האזור, מסמלת את ההליכה בשרירות הלב. כלומר, החטאים לא נבעו מתוך חולשה או תאווה רגעית, אלא מתוך זדון וכוונה מחושבת. לבסוף, הטמנת האזור בנקיק הסלע מקבילה להליכתם של העם אחר אלוהים אחרים [מלבי"ם].
בנוגע לסוף הפסוק, וִיהִי כָּאֵזוֹר הַזֶּה, הפרשנים נחלקים למי או למה בדיוק הכוונה. גישה אחת מסבירה כי העם עצמו הוא שיהפוך בסופו של דבר להיות חסר תועלת כמו האזור המושחת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת ממקדת את הפגיעה בגאוותם של ישראל, ומסבירה כי גאון יהודה וירושלים הוא שיירקב ויושחת, ממש כפי שקרה לאזור [רש"י, רד"ק].