הנבואה משתמשת בדימוי חריף הממשיל את העם ומנהיגיו לכלי חרס חלולים וחסרי ערך, אשר עתידים להתמלא בפורענות במקום בברכה. ה' מצייר את האומה כולה כאוסף של כדי חרס שאינם ראויים עוד להכיל חכמה, דעת או את רוח ה' ושכינתו. בשל ריקנותם הפנימית, הם מתאימים כעת להתמלא רק ביין של תרעלה [מלבי"ם].
כאשר ה' אומר הִנְנִי מְמַלֵּא את העם בשִׁכָּרוֹן, אין הכוונה לשתיית יין כפשוטה, אלא למצב של בלבול עמוק ואובדן חושים הנובע מתוך ריבוי הצרות שיבואו עליהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כשם שנאד עשוי מראש כדי להכיל יין, כך העם יתמלא בבלבול זה משום שזהו הגמול הראוי למעשיהם [מצודת דוד]. היין והשכרון יחלחלו וייבלעו בעצמותיהם, עד שלבסוף לא תהיה ברירה אלא לנפץ ולשבור את הכלים הללו [מלבי"ם].
העונש אינו פוסח על אף מעמד, ומקיף את כל שדרות ההנהגה. הפורענות תכה במְּלָכִים הַיֹּשְׁבִים לְדָוִד עַל־כִּסְאוֹ, הלוא הם מלכי יהודה מזרע המלוכה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כמו כן, היא תפגע בכֹּהֲנִים ובנְּבִאִים – אולם אין מדובר במשרתי ה' האמיתיים, אלא בכוהני עבודה זרה המשמשים לבעל ובנביאי שקר שהטעו את העם [מצודת דוד]. יצוין כי המילה וְאֶת־הַנְּבִאִים מופיעה בחלק מן הספרים בכתיב חסר, ללא האות יו"ד הראשונה [מנחת שי].