הנביא קורא לעם להכניע את עצמם ולשוב בתשובה בטרם תכה בהם פורענות חשוכה ובלתי הפיכה. הדימוי המרכזי הוא של מסע לילי מסוכן בהרים, המייצג את קריסת התקוות והליכה לאבדון.
הדרישה תְּנוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד משמעותה קבלת אדנותו של ה', הכנעה לפניו ושמיעה בקולו במקום לבזות את דבריו [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים קריאה זו בהקשר היסטורי ספציפי, כאזהרה לעם שלא להפר את השבועה שנשבעו לנבוכדנצר מלך בבל בשם ה' [מלבי"ם].
האזהרה היא לשוב בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ, כלומר בטרם יסור מאור היום. זהו תיאור מטפורי למצב שבו מרוב צרות ואסונות, היום ייראה וירגיש כמו לילה [מצודת דוד, רד"ק], או תיאור של הסתרת פנים והשגחה אלוהית מחשיכה [מלבי"ם].
הסכנה מתעצמת וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם, כלומר לפני שרגליכם יוכו וייכשלו באבני נגף [רש"י, מצודת ציון], שכן מרגע שתחל הפורענות והנפילה לא תוכלו עוד לחזור ולקום [ביאור שטיינזלץ]. המכשול ממתין עַל הָרֵי נָשֶׁף. המילה נָשֶׁף משמעותה לילה וחושך [מצודת ציון, רד"ק]. אלו הרים תלולים שקרני השמש אינן מגיעות אליהם, המטילים צל אפל המקשה מאוד על ההליכה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו במשמעות דימוי ההרים: גישה אחת רואה בכך תיאור של ההליכה הקשה והחשוכה בדרך אל הגלות [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את ההרים כסמל למשענת שווא ולמקום מחסה. העם יחשוב להימלט אל ההרים כדי להינצל, או לחלופין, ההרים מסמלים את הפנייה לעזרתה הצבאית של מצרים, אך דווקא שם הם ייכשלו וייפלו [רד"ק, מלבי"ם].
כאשר העם יבקש ישועה, וְקִוִּיתֶם לְאוֹר – מתוך ציפייה להרווחה ולעזרה ממצרים – ה' ייקח את התקווה הזו עצמה וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת, לחושך של קבר [מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם]. הנביא כופל את דבריו לשם הדגשה [מצודת דוד, רד"ק] ומוסיף וְשִׁית לַעֲרָפֶל. המילה וְשִׁית (הנקראת גם כישית) מבטאת פעולה של שימה, אך בניגוד לענן עֲרָפֶל רגיל שדרכו לחלוף, כאן המילה מורה על קביעות; החושך והאובדן שיושתו עליהם יהיו מוחלטים ובלתי הפיכים [מצודת ציון, מלבי"ם].