הנביא משתמש בדימויים עזים מעולם הטבע כדי להמחיש את עומק השקיעה בחטא. כאשר התנהגויות שליליות חוזרות על עצמן לאורך זמן, הן הופכות ממעשים בודדים להרגל קבוע, עד שהחזרה למוטב נראית קשה כמעט כמו שינוי חוקי הטבע.
הפרשנים מסכימים כי הפסוק מציג קל וחומר מן הטבע: כשם שכּוּשִׁי – אדם בעל עור שחור – אינו יכול להפוך את עורו ללבן, וכשם שנָמֵר אינו יכול להעלים את חֲבַרְבֻּרֹתָיו, כך גם חוטאים כרוניים אינם מסוגלים להיטיב את דרכם. המילה חֲבַרְבֻּרֹתָיו מתארת את הכתמים הטבעיים שעל עור הנמר, והיא נגזרת מן המילה "חבורה", שכן מכה מותירה על העור כתם הדומה בצורתו לכתמי הנמר [מצודת ציון, מלבי"ם].
תכונות אלו של הכושי והנמר אינן מקריות או חולפות, אלא טבעיות וקבועות לעולם [רד"ק, מצודת דוד]. הבחנה מעניינת בין שני הדימויים הללו מציע ה[מלבי"ם]: גם אם אדם יטען שצבע עורו השחור של הכושי נובע מהשמש הקופחת באפריקה ואולי עשוי להשתנות במדינות קרות, הרי שכתמי הנמר הם טבע מוחלט הקיים בכל בני המין ואינו בר שינוי בשום תנאי.
מכאן עובר הפסוק לנמשל, אל בני ישראל: גַּם־אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ. המילה לִמֻּדֵי משמעותה הרגל, והמילה הָרֵעַ פירושה לעשות רע. כלומר, מתוך כך שהאנשים הרגילו את עצמם כל כך הרבה במעשים רעים, הרוע הפך אצלם לטבע ממש, כאילו נולדו עמו [רד"ק, מצודת דוד]. ה[מלבי"ם] מוסיף כי מכיוון שהרוע הפך לטבעם, גם העונש שיבוא עליהם מאת ה' אינו מקרה בעלמא, אלא תוצאה ישירה ומידה כנגד מידה על כך ששכחו אותו ובטחו בשקר.
עם זאת, ה[מצודת דוד] מסייג ומבאר כי קביעה זו אינה שוללת לחלוטין את אפשרות התשובה. ההשוואה לטבע הבלתי משתנה נאמרה בדרך של גוזמה והפלגה, כדי להדגיש ששינוי ההרגל הרע ידרוש קושי רב ומאמץ עצום, אך אין הכוונה שהדבר בלתי אפשרי לחלוטין.