הנביא מציג שאלה רטורית נוקבת בפני עם ישראל, ומתאר את האירוניה הטרגית שבאסונם הקרב. האומות והאימפריות שיהודה חיזרה אחריהן והזמינה את חסותן, הן אלו שיהפכו בסופו של דבר לכובשות אכזריות, וישאירו את העם חסר אונים ובכאב רב.
תחילת הפסוק שואלת מַה תֹּאמְרִי כִּי יִפְקֹד עָלַיִךְ. המילה יִפְקֹד מבטאת השגחה, תשומת לב או משפט [מצודת ציון]. הפרשנים נחלקו מיהו הפוקד ומהי מטרתו. יש המפרשים כי ה' הוא זה שיפקוד ויעניש את העם על חטאיו [רש"י, רד"ק]. לעומת זאת, גישה אחרת טוענת כי הפוקד הוא האויב הבבלי או האשורי, שיבוא להחריב את הארץ ולהגלות את יושביה [רד"ק, מצודת דוד]. בתוך גישה זו, יש המסבירים כי מלך בבל יבוא כשליט הדורש דין וחשבון על המרד נגדו, כבעל פיקדון הדורש את צאנו בחזרה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לאור זאת, השאלה מַה תֹּאמְרִי היא תמיהה: איזו טענה, התנצלות או הצדקה תוכלי להשמיע כאשר האויב יבוא לקחת אותך בשבי או כשידרוש משפט? [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הסיבה לאסון טמונה בהמשך הפסוק: וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ. הפועל לִמַּדְתְּ משמעותו הרגלת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והמילה אַלֻּפִים מתארת שרים ושליטים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כלומר, העם בעצמו ובמעשיו הרגיל את המעצמות הזרות לשלוט עליו. הפרשנים מציגים מספר אירועים היסטוריים שדרכם "הורגלו" האויבים לשלוט: מבחינה רוחנית, ישראל שלחו מלאכים לכשדים כדי להביא את אליליהם ולעבוד אותם [רש"י]. מבחינה כלכלית, המלך חזקיהו הציג את כל אוצרותיו בפני שלוחי מלך בבל, צעד שעורר את תאוותם והסית אותם לשוב ולהילחם בישראל פעם אחר פעם כדי לבזוז את האוצרות [רש"י, מצודת דוד]. מבחינה מדינית, המלך אחז פנה בעבר למלך אשור, קרא לו "עבדך ובנך אני" וביקש את עזרתו נגד אויביו. בכך קירב את האימפריות הרחוקות, נשבע להן אמונים, הכפיף את עצמו אליהן, והפך אותן לראש עליו [רד"ק, מלבי"ם].
בסיום הפסוק מתוארת התוצאה הקשה של מעשים אלו: הֲלוֹא חֲבָלִים יֹאחֱזוּךְ כְּמוֹ אֵשֶׁת לֵדָה. המילה חֲבָלִים מכוונת למכאובים עזים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כשהאויב יגיע לממש את שליטתו או להעניש על המרד, ייתקף העם בייסורים, פחד וכאב חסר אונים, בדומה לאישה הכורעת ללדת [מצודת דוד, רד"ק]. המילה לֵדָה משמשת כאן כשם עצם המציין "אישה של לידה", או כתואר לאישה הנמצאת בתהליך זה [רד"ק, מלבי"ם].