לאחר החורבן, מעניק שר הצבא הבבלי לירמיהו הנביא חירות מוחלטת לבחור את מקום מושבו, ומציג בפניו את האפשרויות העומדות בפניו.
תחילת דבריו של רב הטבחים, וְעוֹדֶנּוּ לֹא־יָשׁוּב, מתפרשת במספר דרכים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שירמיהו השתהה וטרם השיב או החליט במפורש לאן פניו מועדות. אף על פי כן, רב הטבחים הבין מתוך שתיקתו והתנהגותו כי דעתו של הנביא היא להישאר בארץ ולא לגלות לבבל, ולכן הציע לו לשוב אל גדליה. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי ירמיהו דווקא לא חפץ להישאר בארץ, אך ה' התערב והורה לו לשוב אל גדליה, שכן גם העניים שנותרו ביהודה זקוקים להנהגתו הרוחנית של הנביא, בדיוק כפי שהגולים זקוקים לה [רש"י]. פירוש נוסף מציג את הדברים כאזהרה של רב הטבחים לירמיהו: אל תמתין מתוך מחשבה שהגולים ישובו בקרוב לארץ ותוכל לחזור עמם, שכן הגלות לא תשוב כעת. לכן, אם רצונך להישאר בארץ, עליך ללכת אל גדליה בעצמך [מלבי"ם].
רב הטבחים מציע לירמיהו: וְשֻׁבָה אֶל־גְּדַלְיָה... אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ־בָּבֶל, כלומר שמינה אותו למשול על ערי יהודה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הוא מדגיש כי הנביא אינו מוגבל כלל: אוֹ אֶל־כָּל־הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לָלֶכֶת לֵךְ. הרשות נתונה לו ללכת לכל מקום אחר שיבחר, ללא כל כפייה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לקראת פרידתם, וַיִּתֶּן־לוֹ רַב־טַבָּחִים אֲרֻחָה וּמַשְׂאֵת. הפרשנים מסבירים כי אֲרֻחָה היא פרס קבוע וקצבה של מזון מבית המלך שנועדה לפרנסתו, ואילו מַשְׂאֵת היא תשורה ודורון [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם]. יש שרואים בכפילות המילים ביטוי לשני סוגים שונים של מנחות [רד"ק]. יחס אדיב וחריג זה נבע מהוראותיו של מלך בבל [ביאור שטיינזלץ], והמתנה המרובה שהוענקה לירמיהו שיקפה את מעמדם הרם של שני הצדדים, שר חשוב של מלך אדיר מחד ונביא ה' מאידך [חומת אנך]. לבסוף, וַיְשַׁלְּחֵהוּ, רב הטבחים שלח את ירמיהו לנפשו כאדם חופשי [מצודת דוד].