מפגש דרמטי מתרחש בין המצביא הבבלי הכובש לבין הנביא היהודי השבוי, שבו דווקא האויב מכיר באמיתות נבואת החורבן. הכתוב מציין כי וַיִּקַּח שר הצבא את ירמיהו, והפועל חוזר על עצמו פעם נוספת בפסוק זה משום שהדברים שקדמו לו התארכו [מצודת דוד]. נבוזראדן מתואר כרַב־טַבָּחִים, תואר המעיד על אכזריותו הרבה ועל תפקידו כשר ההורגים שמונה במיוחד למלחמה על ירושלים [אברבנאל]. למרות מעמדו ואופיו, הוא מוציא את ירמיהו מבין השבויים הגולים [ביאור שטיינזלץ], משחרר אותו מכבליו [אברבנאל], ומצהיר בפניו: ה' אֱלֹהֶיךָ דִּבֶּר אֶת־הָרָעָה הַזֹּאת.
באמירה זו, שר הצבא מאשר כי הוא יודע שנבואות הזעם שירמיהו ניבא בשם ה' אכן התקיימו במלואן [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים מספר הסברים למטרת דבריו של נבוזראדן. גישה אחת מסבירה כי הוא מבקש לנחם את הנביא ולומר לו שאין לו סיבה להצטער על העם, שהרי הוא התרה בהם פעמים רבות והם סירבו להקשיב [רש"י]. גישה אחרת רואה בדברים ניסיון של נבוזראדן להסיר מעצמו אחריות; הוא מסביר לירמיהו שאל לו להצטער על ייסוריו, שכן החורבן לא נגרם מכוחו של צבא בבל או מזכויותיו של נבוכדנצר, אלא מגזרת ה' שבאה בעקבות חטאי העם. בכך הוא פוטר את עצמו מאשמת עשיית הרע ומטיל אותה על בני יהודה שהביאו זאת על עצמם [מלבי"ם, אברבנאל]. החטא המרכזי שעליו מדובר, מנקודת מבטו של הבבלי, הוא סירובם של בני יהודה להישמע לציווי ה' להיכנע ולעבוד את מלך בבל [אברבנאל].
כיצד ידעו הבבלים על נבואותיו של ירמיהו? רוב הפרשנים מסכימים כי שמעו של הנביא הגיע לאוזניהם עוד בטרם החורבן [רד"ק]. המידע הועבר אליהם על ידי גולי בבל הראשונים, ובהם המלך יהויכין והשרים, או על ידי גדליה בן אחיקם ששהה עם מלך בבל [חומת אנך, אברבנאל]. בנוסף לכך, נבוכדנצר ושריו ידעו שירמיהו שלח מסרים ומוטות למלכי האזור בדרישה להיכנע לבבל. ייתכן אף שהידיעה הברורה על נבואות אלו היא שעודדה את נבוכדנצר לעלות על ירושלים מלכתחילה, מתוך ביטחון בהתגשמותן [אברבנאל].