לאחר חורבן ירושלים וגלות העם, משמש הכתוב כנקודת ציון היסטורית וכהקדמה מפורטת להשתלשלות המאורעות שהיוו רקע לנבואותיו הבאות של ירמיהו.
פתיחת הפסוק בביטוי הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מעוררת שאלה בקרב המפרשים, שכן מיד לאחריו לא מופיעה נבואה אלא סיפור דברים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה משמש כהקדמה לנבואה שתוצג בהמשך הספר (בפרק מ"ב), הנוגעת לשאלת הירידה למצרים, והכתוב מקדים לתאר את הרקע שהוביל אליה. לעומת זאת, יש המפרשים על פי המדרש כי "הדבר" היה הוראה ישירה מאת ה' לירמיהו לשוב אל גדליהו בן אחיקם, לאחר שהנביא התלבט קשות אם לרדת עם הגולים לבבל או להישאר בארץ [רש"י, רד"ק]. גישה שונה ומקיפה יותר מציעה כי מאחר שפסקה מלכות יהודה, לא ניתן היה עוד לתאר את זמן הנבואה לפי שנות שלטון המלכים כמקובל. לכן, הכתוב משתמש בשחרורו של ירמיהו כנקודת ציון היסטורית חדשה שעליה מיוחסות כל הנבואות הבאות בספר. בנוסף, מכיוון שאין הנבואה שורה מתוך עצבות, ירמיהו יכול היה לשוב ולהתנבא רק לאחר שנבוזראדן שחרר אותו מהשבי ודיבר על לבו [אברבנאל].
המילה הָרָמָה מתייחסת לשם של עיר, שבה שהה נבוזראדן בזמן ששאר שרי בבל נכנסו לירושלים [רד"ק, מצודת ציון]. הכתוב מתאר כי ירמיהו היה אָסוּר – כלומר קשור, בָּאזִקִּים – טבעות, כבלים או שלשלאות ברזל הנקשרות על הידיים [רד"ק, מצודת ציון], כאשר האות אל"ף במילה זו נכתבת אך אינה נהגית [רד"ק, מנחת שי].
כיצד הגיע ירמיהו למצב שבו הוא כבול יחד עם הגולים? גישה אחת מסבירה כי לאחר שירמיהו שוחרר בתחילה ממעצרו בירושלים, חיילי הכשדים שאספו את העם לגלות לקחו בשוגג גם אותו, והוא הובל כבול אל הרמה. רק שם זיהה אותו נבוזראדן, שלף אותו מתוך קהילת הגולים ושחרר אותו, בהתאם להוראתו המפורשת של נבוכדנאצר מלך בבל שלא לפגוע בו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת שוללת את האפשרות שנבוזראדן או אנשיו יאסרו את ירמיהו בניגוד לצו המלך. לפי פירוש זה, ירמיהו בחר לצאת לגלות מעצמו; כאשר ראה את עמו מובלים כבולים בקולרים, הוא הכניס את צווארו וידיו אל תוך הכבלים מרצונו החופשי, כדי להשתתף בצערם ולהזדהות עם סבלם העמוק של הגולים [רש"י, מלבי"ם].