חורבן הארץ והגלות אינם תוצאה של חולשה צבאית, אלא התגשמות מדויקת של גזירה אלוהית שבאה בעקבות מעשי העם. הכתוב מדגיש כי וַיָּבֵא וַיַּעַשׂ ה' – ה' הוא זה שהביא את הרעה והוציא אותה לפועל, ונבוכדנצר מלך בבל לא גבר על ישראל בכוח ידו בלבד אלא שימש כשליח ההשגחה [מצודת דוד].
ההאשמה כִּי חֲטָאתֶם מופנית כלפי הציבור כולו כקולקטיב, בדומה לתוכחות היסטוריות שבהן העם נתבע לחשבון נפש כללי [רד"ק]. החטא המרכזי שמוזכר, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ, מתייחס באופן ספציפי לסירובם להקשיב לנבואות שנאמרו בשם ה', אשר הורו להם להשלים עם מלך בבל ולקבל את עולו [מצודת דוד].
בסיום הפסוק מופיע הצירוף דבר הזה, אשר נכתב כך במסורת הכתיב אך נקרא "הַדָּבָר" עם ה"א הידיעה [מנחת שי, רד"ק]. משמעות הביטוי היא סיכום המציאות העגומה: בדיוק כפי שה' דיבר והזהיר מראש, כך אכן קרה להם בסופו של דבר [רד"ק].