מנהיגותו של גדליה בן אחיקם מתבטאת בניסיונו להרגיע את שארית הפליטה ביהודה, ולעודד אותם לשוב לשגרת חיים חקלאית ללא פחד מפני השלטון הבבלי. הוא מצהיר על תפקידו ומבטיח: וַאֲנִי הִנְנִי יֹשֵׁב בַּמִּצְפָּה לַעֲמֹד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים. הפרשנים מסבירים כי גדליה נשאר במצפה כדי לשמש כנציג העם ולטפל בענייני הארץ [ביאור שטיינזלץ]. הוא מבטיח שלא יעזוב את משמרתו, וכי מתוקף סמכותו מטעם מלך בבל יש בידו הכוח להגן על העם ולמנוע מהכשדים שיעברו במקום להרע להם או לבזוז אותם [מצודת דוד, מלבי"ם].
לאור הבטחת הגנה זו, גדליה קורא לעם: וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם. הוא מדגיש שאין להם סיבה לחשוש או להסתיר את יבולם מפני שודדים, אלא עליהם לאסוף אותו בגלוי ובביטחון מלא שהם אלו שיזכו לאכול ממנו [מצודת דוד, מלבי"ם]. המילה וְקַיִץ מתייחסת לפירות קיץ בשלים שנוהגים לייבש, ובפרט תאנים מיובשות, כלומר דבילה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ייתכן שההתמקדות באיסוף פירות, יין ושמן נובעת מכך שבעקבות המלחמה לא נותר די דגן בשדות לאפיית לחם [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, האות וי"ו במילה וְקַיִץ מנוקדת כאן בשווא, בשונה ממופעים אחרים במקרא בהם היא מנוקדת בקמץ [מנחת שי, רד"ק].
לבסוף, הוא מורה להם: וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לערים שהעם אחז בהן כדי להתיישב ולנחול אותן, ועל אף שרק עתה הגיעו וטרם התבססו, הפסוק מתייחס לישיבת קבע עתידית [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. עם זאת, יש מי שמדגיש כי ההוראה לשבת בעריהם נועדה להרחיקם ממקום מושבו של גדליה; מאחר שאנשים אלו היו מורדים בתחילת דרכם, גדליה לא אישר להם לשבת עמו במצפה, אלא שלח אותם להתיישב בשאר ערי הארץ [מלבי"ם].