ירמיהו, פרק מ״ג, פסוק י״א

הגעתו של נבוכדנצר להכות את מצרים מתוארת כמהלך מוחלט של חורבן, שבו כל אדם יפגוש את גורלו המר שנגזר עליו מראש.

בפתיחת הפסוק קיים הבדל בין האופן שבו המילה נכתבת לאופן שבו היא נקראת: המילה נכתבת בלשון נקבה, ובאה, אך נקראת בלשון זכר, ובא [מנחת שי]. הקריאה בלשון זכר מתייחסת לבואו של נבוכדנצר מלך בבל עצמו, בעוד הכתיב בלשון נקבה מכוון למחנה הצבאי שלו שמגיע עמו [רד"ק]. רובד נוסף מפרש את כפילות הלשון כרמז למאבק רוחני: לשון הנקבה מרמזת על בואם של כוחות הטומאה והמלאכים המקטרגים שהתגברו, ורק מכוח הרשות שניתנה להם מן השמיים, יכול נבוכדנצר, הרמוז בלשון הזכר, לבוא ולהרבות בהשחתה [חומת אנך].

לאחר מכן מפרט הפסוק את הגורלות השונים של יושבי הארץ. הביטוי אֲשֶׁר לַמָּוֶת מכוון ספציפית לאלו הראויים למות בייסורי רעב [מצודת דוד], בעוד שאר האנשים יפלו בשבי או ייהרגו בחרב, כל אחד בדיוק כפי שיועד לו.