סיום נאומו של ירמיהו חותם את העברת המסר האלוהי לעם במלואו, תוך הדגשה שכל מילה שיצאה מפיו נאמרה בשליחות מדויקת. המילים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה באות להבהיר כי מדובר בכלל האמירות והאזהרות שפורטו קודם לכן [מצודת דוד].
הכתוב מדגיש במיוחד את העובדה כי אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה׳ אֱלֹהֵיהֶם אֲלֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כדי לענות על קושי שעולה מדבריו הקודמים של הנביא. בחלקו האחרון של הנאום, ירמיהו האשים את העם כי הם מתעים אותו וכי אין בכוונתם באמת לשמוע בקול ה׳. האשמה זו נראתה כאילו נאמרה מדעתו האישית של ירמיהו. לכן, הפסוק מבהיר שגם התוכחה הזו נאמרה בציווי מפורש של ה׳. אף על פי שלאדם ישנה בחירה חופשית ויכולת להחליט אם לציית או לא, ה׳ הוא שחשף בפני הנביא את מחשבותיהם הנסתרות של העם, ואת הסכמתם המוקדמת שלא להישמע לאיסור לרדת למצרים. חרף זאת, העם סבר שירמיהו הטיח בהם את ההאשמות הללו על דעת עצמו, טעות שהובילה אותם לחשוד שכל הנבואה כולה לא ניתנה מאת ה׳ אלא הומצאה מרוחו של הנביא [מלבי"ם].