מסע הכיבוש והביזה של נבוכדנאצר מלך בבל במצרים מתואר כפעולה מוחלטת וחסרת מעצורים, הפוגעת הן באלוהויות המקומיות והן ברכוש המצרי. התיאור משלב הרס מוחלט לצד איסוף שלל שיטתי, יסודי ומוקפד.
לגבי הפעולה הכפולה וּשְׂרָפָם וְשָׁבָם, מתעוררת השאלה כיצד ניתן גם לשרוף את אלוהי מצרים וגם לקחת אותם בשבי. הפרשנים מסבירים כי נבוכדנאצר ישרוף באש את אלילי העץ, ואילו את פסלי הכסף והזהב יקח עמו כשלל [מצודת דוד, רד"ק]. גישה נוספת מציעה כי השריפה תופנה כלפי בתי העבודה הזרה, ואילו השבי יופנה כלפי בני האדם שעבדו את אותם אלילים [רד"ק].
הביטוי וְעָטָה אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם מתאר את ביזת השלל עצמה. הפועל "עטה" (אשר האות עי"ן בו מנוקדת בשווא, כפי שמעירים בעלי המסורה [מנחת שי]) מבטא כריכה, איסוף ושליטה. נבוכדנאצר יאסוף את כל רכוש מצרים בקלות ובשלמות, כך שהשלל יהיה ברשותו המוחלטת, ממש כפי שאדם שולט בבגד שהוא לובש [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הדימוי כַּאֲשֶׁר יַעְטֶה הָרֹעֶה אֶת בִּגְדוֹ זוכה לשני כיווני פרשנות עיקריים המשלימים את תמונת הביזה. הגישה המרכזית רואה בכך תיאור של התקפלות ומעבר: כשם שרועה צאן הנודד ממקום למקום אוסף את כל כליו, כורך אותם בתוך בגדו או ביריעת אוהלו ומשליך את החבילה על כתפו כך שלא נותר דבר מאחור, כך ירוקן נבוכדנאצר את מצרים מכל שללה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק בשם אביו, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את הדימוי על דרך ההתעטפות ההדוקה: הרועה העומד במדבר ביום ובלילה מתעטף ומתחבק היטב בבגדו כדי להתגונן מקור הלילה. עטיפה הדוקה זו מסמלת את האחיזה המוחלטת והחזקה של מלך בבל בשלל מצרים [רד"ק].
בסופו של התהליך, וְיָצָא מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם. משמעות ההצלחה והשלום ביציאה היא שנבוכדנאצר יעזוב את מצרים באין מפריע, מבלי שאנשי מצרים יוכלו להתנגד לו או להשיב את רכושם השדוד מידו [מצודת דוד].