הנבואה מגיעה אל ירמיהו כאשר שארית יהודה כבר נמצאת בתוך מצרים. הרקע להתגלות זו קשור לחוסר האמון של העם בדברי הנביא [אברבנאל]. העם סירב להאמין לאזהרותיו הקודמות של ירמיהו שלא לרדת למצרים, וחשד כי נבואותיו לא היו באמת דבר ה', אלא מזימה שנועדה לעכב אותם בארץ יהודה. משום כך, ה' פונה אל ירמיהו שוב, הפעם בְּתַחְפַּנְחֵס שבמצרים, כדי להוכיח להם שהנבואה אמיתית ומשיגה אותם גם שם.
נבואה זו פותחת סדרת פעולות סמליות שנועדו להמחיש את הפורענות שתבוא על מצרים. ירמיהו נצטווה להטמין אבנים גדולות במלט במקום שבו מכינים לבנים בפתח בית המלך, כסימן לכך שנבוכדנאצר מלך בבל עתיד לפלוש למצרים, להציב את כסאו ואת אוהלו המפואר בדיוק על אותן אבנים, ולהכות את הארץ ברעב, בשבי ובחרב.
חלק מרכזי בנבואה, כפי שמסביר אברבנאל, מוקדש לחורבן הצפוי לאלילי מצרים ולבתיהם. מלך בבל עתיד לשרוף את בתי העבודה הזרה, להשמיד את האלילים ולשבר את המצבות שהוקמו לעבודת השמש. לאחר מכן הוא יבזוז את שלל הארץ בקלות, כפי שרועה צאן מקפל ואוסף את בגדו לפני שהוא עוזב את מקומו. ה' מודיע זאת לירמיהו כדי שיעביר את המסר לישראל, במטרה להזהיר אותם שלא יפנו אחרי אלילי מצרים, שכן גם האלילים הללו נידונו לאבדון.