נביאי ישראל נצטוו לעיתים לבצע פעולות סמליות מוחשיות כדי להמחיש את נבואתם. הפעולה הפיזית נועדה להראות כי הגזירה נחרצה באופן סופי, שכן בעוד שנבואה לרעה עשויה להתבטל אם העם ישוב בתשובה וה' יחזור בו מן הגזירה, ביצוע מעשה סמלי על ידי הנביא מקבע את הנבואה והופך אותה למוחלטת [מלבי"ם].
במסגרת זו, ירמיהו מצטווה לקחת אבנים גדולות ולהסתיר אותן. הפועל וּטְמַנְתָּם משמעו הסתרה והצפנה [מצודת ציון]. הוא נדרש להטמין אותן בַּמֶּלֶט. לגבי משמעות המילה, רש"י מסביר כי האות מֵ"ם משמשת כתחילית (בדומה למילים כמו 'מקום' או 'מעשה'), והשורש הוא ל.ו.ט, שמשמעותו עטיפה וכיסוי, כלומר המטרה היא לעטוף ולכסות את האבנים בתוך הטיט. לעומת זאת, רוב הפרשנים מסבירים שמדובר בחומר בנייה ממשי, תערובת עבה של טין, חול וסיד ששימשה ליציקה ולבנייה במצרים [מצודת ציון, מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
ההטמנה צריכה להיעשות בַּמַּלְבֵּן, שהוא המקום שבו מייצרים או שורפים את הלבנים [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק], או לחלופין בתוך תבנית היציקה של הלבנים עצמן [ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו מתבצעת בְּפֶתַח, כלומר סמוך לכניסה לבית פרעה [מצודת דוד], ונעשית באופן פומבי לְעֵינֵי אֲנָשִׁים יְהוּדִים, הלוא הם בני יהודה השוהים במקום [ביאור שטיינזלץ].