ברגע של משבר ופחד קיומי, בוחרים מנהיגי העם לדחות את דבר ה' ולהאשים את נביאו בשקר. תגובה זו אינה נובעת רק מחוסר אמונה, אלא משילוב של חישובים רציונליים, חשדות פוליטיים ומניעים אישיים שייחסו לסובבים את הנביא.
הפסוק מזכיר את עזריה, שייתכן כי הוא אותו אדם שנקרא קודם לכן "יזניהו", והחזיק בשני שמות [מצודת ציון]. אליו מצטרפים יוחנן בן קרח וכל האנשים הזדים, כלומר האנשים הרשעים והרעים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק משתמש בכפילות פעלים, "ויאמר... אומרים", כדי ללמד על ויכוח ממושך; הדברים התארכו ונאמרו שוב ושוב [מצודת דוד]. אגב, במסורת הכתיב המדויקת, המילה תבאו נכתבת חסר, ללא האות וי"ו לאחר הבי"ת [מנחת שי].
הפרשנים מציגים מספר סיבות שבגללן סירבו האנשים להאמין לנבואת ירמיהו וטענו כי הוא דובר שקר. ראשית, העיכוב במתן התשובה. העם סבר שאילו היה זה באמת דבר ה', הנבואה הייתה ניתנת מיד ולא מתעכבת ימים ארוכים, ולכן הסיקו שירמיהו בדה את הדברים מליבו [אברבנאל].
שנית, ההיגיון הטבעי והפוליטי עמד בניגוד מוחלט לנבואה. העם חשש מאוד מתגובתו של נבוכדנצר על רצח גדליה, והבריחה למצרים נראתה כצעד ההישרדותי ההגיוני היחיד. הישארות בארץ ישראל הייתה מחייבת נס על טבעי שבו ה' ישנה את דעתו של מלך בבל. מכיוון שה' אינו עושה נסים כאשר ישנה אפשרות להינצל בדרך הטבע, העם סירב להאמין שה' אכן ציווה עליהם להישאר במקום סכנה [מלבי"ם].
מעבר לכך, העם חשד בקיומה של מזימה מצדו של ברוך בן נריה, תלמידו של ירמיהו. מאחר שברוך הסתובב בין האנשים וידע על רצונם העז לרדת למצרים, הם הניחו שהוא זה שהסית את ירמיהו לאסור עליהם את ההליכה [מלבי"ם]. מניעיו של ברוך, לתפיסתם, היו רוחניים ואישיים: ברוך שאף לזכות בנבואה בעצמו. הוא ידע שארץ ישראל מוכנה וראויה לנבואה, בעוד שארץ מצרים המלאה באלילים אינה מאפשרת לרוח הנבואה לשרות על איש. לכן, כדי להישאר בארץ הנבואה, הוא שכנע את ירמיהו להורות לעם להישאר. האנשים לא חשבו שברוך רוצה במותם בידי הכשדים, אלא שזו תהיה התוצאה הטרגית והבלתי נמנעת של רצונו האנוכי להישאר בארץ. משום כך, החליטו שרי העם לקחת עמם למצרים גם את ירמיהו וגם את ברוך, את ירמיהו כדי שזכותו תגן עליהם, ואת ברוך כדי להרחיקו מארץ ישראל ולמנוע ממנו את מעלת הנבואה [אברבנאל].