נבואתו של ירמיהו מציבה בפני העם ברירה חד-משמעית: הישארות בארץ ישראל תבטיח להם ביטחון, שגשוג והצלחה, ותסיר כל סיבה לפחד מפני מלך בבל. מנגד, ירידה למצרים תמיט עליהם אך ורק סבל, צרות וייסורים [ביאור שטיינזלץ].
הנביא חוזר ומזהיר את העם בחומרה כדי להעמיד אותם על השלכות מעשיהם. הכפילות בביטוי יָדֹעַ תֵּדְעוּ מוסברת על ידי הפרשנים כשני היבטים של מודעות: מחד גיסא, עצם הפנייה אל הנביא היא שחשפה בפניהם את גורלם. אילו לא היו שואלים בעצתו, לא היו יודעים מה צופן להם העתיד, אך מששאלו – הם יודעים כעת בוודאות שאם ירדו למצרים אחריתם למות [מלבי"ם]. מאידך גיסא, ההתראה החוזרת והנשנית נועדה להבטיח כי כאשר תתרגש עליהם הרעה, הם ידעו בבירור מדוע היא באה ושכבר הוזהרו על כך מראש [מצודת דוד].