ברגע של התפכחות כואבת, הנביא קורא את צפונות ליבם של שומעיו ומבין כי הבטחתם לציית לדבר ה' הייתה ריקה מתוכן. עד לשלב זה בנבואה, מסר ירמיהו את דברי ה' ככתבם וכלשונם, אך כעת הוא פונה אליהם ומוסיף דברי תוכחה אישיים משלו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. ירמיהו חש כי הקהל העומד מולו כבר גמר אומר לרדת מצרימה, וכי בהצהרותיהם המוקדמות הם למעשה הוליכו שולל אותו ואת עצמם [ביאור שטיינזלץ].
הרקע הנפשי וההיסטורי לשינוי זה טמון בתנודות מצב רוחם של העם. בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, מתוך חרדה עמוקה בעקבות רצח גדליה בן אחיקם, פנו העם אל הנביא בכוונה כנה שיבקש עבורם את הדרכת ה'. אולם לאחר שעברו ימי התשובה, שבו לסורם. פחדם מפני נקמת הכשדים גבר, ואליו התווסף חשש תיאולוגי עמוק מישיבה בארץ ישראל. הם הבינו שארץ ישראל נתונה להשגחה אלוהית קפדנית ותמידית, שבה כל חטא גורר עונש, ולכן בחרו לברוח למצרים, מקום שנתפס בעיניהם כמרוחק מהשגחה זו, כדי לחיות בביטחון מדומה [אברבנאל].
כאשר הנביא רואה בפניהם שהם אינם חפצים לקיים את ציווי ה' אַל־תָּבֹאוּ מִצְרָיִם, הוא מציב בפניהם התראה חמורה. המילה הַעִידֹתִי משמעותה התראה רשמית, מעשה שנעשה בדרך כלל בפני עדים כדי שלא יהיה ניתן להכחישו לאחר מכן [מצודת ציון]. מטרת ההתראה היא להטיל עליהם את האחריות המלאה: עד עתה יכלו לחטוא בשוגג מתוך חוסר ידיעה, אך מרגע שהוזהרו במפורש, ירידתם למצרים תיחשב למרד מכוון ובמזיד [אברבנאל].
הנביא חותם את דבריו במילים יָדֹעַ תֵּדְעוּ, המכוונות אל העתיד. הוא מבהיר להם כי כאשר תבוא עליהם הצרה במצרים, הם ייזכרו באותו היום, ויידעו בוודאות מוחלטת כי הנביא התרה בהם מראש והודיע להם בדיוק מה עתיד להתרחש [מצודת דוד].