השרים והעם מקבלים על עצמם שבועה מוחלטת ודרמטית לציית לדבר הנביא, תוך העמדת ה' כערב להבטחתם. המילה וְהֵמָּה מתייחסת לשרים ולעם שניגשו אל ירמיהו [מצודת דוד]. בהצהרתם לְעֵד אֱמֶת וְנֶאֱמָן, הם מקבלים על עצמם שה' יהיה עד לכך שהתחייבו לעשות ככל שיאמר להם בשמו, וכן שהוא יהיה נאמן להיפרע מהם ולהענישם אם לא יקיימו את דבריו [מצודת דוד].
ההדגשה על כך שיעשו כְּכָל הַדָּבָר נועדה להבהיר את היקף ההתחייבות. אף על פי שעצם הפנייה לנביא מובנת מאליה כבקשה לעצה, הם מצהירים שיקיימו את דבר ה' במלואו, אפילו אם הציווי יהיה להישאר בארץ ישראל בניגוד לרצונם [מלבי"ם].
התחייבות נחרצת זו מעוררת פליאה עצומה. לאור העובדה שירמיהו כבר הוחזק כנביא אמת, ושהעם העיד את ה' על עצמו והבטיח לשמוע בקולו בכל מקרה, תמוה מאוד כיצד בסופו של דבר הם פעלו בדיוק להפך והפרו את שבועתם [חומת אנך].