הבטחתו של ה׳ נוטעת בעם תקווה לחסד ולהצלה מידי השליט הזר. וְאֶתֵּן לָכֶם רַחֲמִים, ה׳ מבטיח לעורר רחמים על העם לפני מלך בבל, כך שהוא ייטה להם חסד וְרִחַם אֶתְכֶם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הבטחה זו מגיעה לשיאה במילים וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם, שמשמעותן היא שמלך בבל ישיב מרצונו הטוב את הגולים חזרה אל הנחלות שהיו להם בעבר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפנייה לעם במילה אֶתְכֶם עשויה לעורר תמיהה, שהרי הנביא מדבר אל קבוצת אנשים שכבר נמצאת בארץ יהודה. על כך מוסבר כי ההבטחה מכוונת למעשה לאלו שגלו לבבל. השימוש בלשון נוכחים כלפי כלל העם נובע מכך שרוב העם כבר גלה, והמיעוט המועט שנותר ביהודה נכלל בתוך הרוב [רד"ק].