נבואת הזעם מציגה הקבלה ישירה בין החורבן שכבר התרחש בירושלים לבין האסון העתידי, ומזהירה את שארית העם מפני ירידה למצרים. ה' מצהיר כי כַּאֲשֶׁר נִתַּךְ אַפִּי וַחֲמָתִי – כלומר, כשם שכעסו הרב נשפך והורק על ירושלים בדומה למטר עז [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] – כֵּן תִּתַּךְ חֲמָתִי עֲלֵיכֶם. העונש שישיג אותם במצרים לא יהיה מקרי, אלא עונש של השגחה אלוהית ישירה ומכוונת, בדיוק כפי שהיה בירושלים [מלבי"ם].
מעבר לעונש הפיזי, הפסוק מפרט את השבר התדמיתי והחברתי שילווה אותם, תוך שימוש בארבעה תיאורים קשים: וִהְיִיתֶם לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה. המשמעות היא שהם יהיו לְשַׁמָּה – סמל לתדהמה והשתוממות על גודל מפלתם, וכן לְחֶרְפָּה וביזיון בפני כול [מצודת דוד, מצודת ציון].
באשר לכפילות המושגים לְאָלָה וְלִקְלָלָה, יש מן הפרשנים המסבירים כי מדובר בכפל לשון שנועד להדגיש את חומרת הקללה [רד"ק]. עם זאת, פרשנים אחרים מבחינים בין המושגים ומסבירים כי לְאָלָה משמעותה שבועה. גורלם יהפוך למטבע לשון, כך שאדם שיישבע יאמר: "אם עשיתי זאת, אהיה כאלו שירדו למצרים". בדומה לכך, הם יהיו לְקְלָלָה – מודל וסמל לקללה, כך שהמקלל את חברו יאחל לו להיות ארור כמותם [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק נחתם בגזר דין סופי ומוחלט: וְלֹא־תִרְאוּ עוֹד אֶת־הַמָּקוֹם הַזֶּה. המקום הזה הוא ארץ יהודה, והמשמעות היא שברגע שיעזבו למצרים, יציאתם תהיה בלתי הפיכה. הם ימצאו שם את מותם בחוסר כבוד, ולעולם לא ישובו לראות את מולדתם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].