הנביא מציע הבטחה אלוהית של יציבות, צמיחה והגנה, ומעודד את העם להישאר בארץ יהודה למרות פחדם מפני נקמתו של מלך בבל.
הפסוק פותח במילים אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ, כאשר המילה שׁוֹב משמשת כמקור להדגשה. מבחינה דקדוקית חסרה בה האות הראשונה של השורש (י-ש-ב), וצורתה המלאה הייתה אמורה להיות "יָשׁוֹב", תופעה לשונית נדירה אך קיימת במקומות נוספים במקרא [רד"ק].
אם העם יבחר להישאר בארץ, ה׳ מבטיח כי הם ישתרשו ויצליחו בה, יפרו וירבו, ולא יגלו ממנה שוב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הבטחה זו מנוסחת באמצעות כפל עניין ציורי: פעולות של בניין (וּבָנִיתִי) ונטיעה (וְנָטַעְתִּי), המבטאות את ביסוס העם מחדש. לעומתן, הפעלים אֶהֱרֹס (לשון שבירה ונתיצה) ואֶתּוֹשׁ (לשון עקירה) מתארים את הפעולות ההרסניות שמהן העם יינצל מעתה ואילך [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
בסיום הפסוק נאמר כִּי נִחַמְתִּי, כלומר ה׳ הפך את מחשבתו והתחרט כביכול על הפורענות שכבר הביא עליהם, תוך הבטחה שלא יוסיף עוד להרע להם [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבחינת מסירת הטקסט המקראי, הביטוי אֶל הָרָעָה הוא מדויק ונשמר בקפידה, שכן המסורה מציינת שזהו אחד משבעה מקומות בלבד בתנ"ך שבהם פועל משורש נ-ח-ם מופיע בסמיכות למילה "אל" במקום המילה השגורה יותר "על" [מנחת שי].