טענתם הצפויה של העם מובאת כהכרזה על רצונם לברוח למצרים, מתוך תקווה למצוא בה מקלט מן הקשיים והסכנות. המילה לֵאמֹר מבטאת את אמירתם של האנשים המבקשים לרדת למצרים, מתוך פחד מפני מלחמת הכשדים אם יישארו במקומם [מצודת דוד].
שאיפתם היא להגיע אל מקום אֲשֶׁר לֹא־נִרְאֶה מִלְחָמָה, שבו לא יסבלו מאימת הקרבות. כחלק מתיאור השלווה המצופה, הם מקווים להיות במקום שבו וְקוֹל שׁוֹפָר לא יישמע. קול זה מתייחס לתקיעות השופר של הצופים שתפקידם להזהיר את העם מפני סכנה מתקרבת [רש"י], או לקולות השופר שבהם היה נהוג לתקוע כהתרעה בזמן מלחמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בנוסף לביטחון הצבאי, העם מייחל ליציבות, ומקווה כי במצרים וְלַלֶּחֶם לֹא־נִרְעָב – בניגוד למצבם הנוכחי בארץ יהודה, שבה הרעב הוא תמידי ומתמשך. לבסוף, ההכרזה וְשָׁם נֵשֵׁב מבטאת את רצונם להשתקע ולהתקיים במצרים לבטח, מתוך ביטחון שלא ייאלצו לגלות משם לעולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].