יונה, פרק ב׳, פסוק ז׳

יונה שוקע אל עומק המצולות, אל לְקִצְבֵי הָרִים, שהם שורשי ההרים והמקום שבו הם נחתכים ומסתיימים בקרקעית הים. בתהום זו הוא חש מחנק וניתוק מוחלט ומתאר כי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם, כאילו היבשה הפכה לכלא הנעול בבריח סביבו לנצח ומונע ממנו לצוף או לברוח מפני ה'. אולם מתוך הייאוש עולה הכרה של נס כאשר הוא מבין כי וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי, כלומר ה' העלה את נשמתו מן הבור והקבר והציל אותו מאבדון ודאי בתוך מעי הדג. הישרדותו הפלאית מרוממת אותו מבחינה רוחנית עד שהוא חש כאילו הוא ניצב תחת היכל הקודש, וזיכרון הנס שבו הוקם לתחייה בילדותו נוטע בו את הביטחון המלא כי יְהֹוָה אֱלֹהָי ישמע את תפילתו וישיב אותו ליבשה.