יונה, פרק ד׳, פסוק י״א

ה' מעמיד את יונה על חוסר הצדק שבהשמדת רבבות חפים מפשע לעומת צערו של הנביא על צמח חולף. הוא שואל וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה, שכן תושביה הם מעשה ידיו, ובהם הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, כלומר למעלה מ-120 אלף איש, מאחר שמשמעות המילה רִבּוֹ היא עשרת אלפים. אוכלוסייה זו כוללת אנשים אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, ביטוי המכוון לילדים קטנים שטרם מבחינים בין טוב לרע, או לחלופין לאנשים חסרי מודעות רוחנית שאינם מבדילים בין עבודת ה' לעבודת אלילים. בנוסף מצויה בעיר וּבְהֵמָה רַבָּה, בעלי חיים חפים מחטא שאינם ראויים למוות, או באופן סמלי מבוגרים שדעתם כשל בהמה מאחר שאינם מכירים את בוראם. טיעון זה ממחיש את ערכם של החיים, ומבהיר כי חורבן עיר גדולה שכזו היה נחקק בהיסטוריה כאסון בדומה למהפכת סדום.