תארו לעצמכם שאתם עומדים לפני משימה ענקית ומרגשת, ופתאום המנהיג שתמיד הדריך אתכם כבר לא נמצא. זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל. מיד אחרי שהסתיימו שלושים ימי האבל על מות משה, הם מתחילים לצעוד בהנהגתו של יהושע. הם יוצאים ממקום החניה שלהם שנקרא מֵהַשִּׁטִּים ומתקדמים עַד הַיַּרְדֵּן, אל שפת הנהר. הדרך לשם לקחה פחות מיום אחד, וכשהם הגיעו הם עצרו וַיָּלִנוּ שָׁם, כלומר נשארו לישון שם בלילה כדי להתכונן בנחת לנס הגדול של חציית הנהר.
אם נשים לב, נראה שהמילים וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ כתובות בלשון יחיד, אבל מיד אחר כך המילה וַיִּסְעוּ נכתבת בלשון רבים. למה? כי העם כולו חיכה לראות מה יהושע יעשה כדי ללכת אחריו. אבל יהושע לא רצה שכל תשומת הלב תהיה עליו. עמוד הענן שהוביל אותם במדבר כבר הסתלק, ויהושע רצה ללמד את העם שעכשיו הם צריכים להסתכל על ארון הברית של ה' וללכת בעקבותיו, ולא רק אחרי מנהיג בשר ודם.
המסע כולו מתחיל מוקדם בַּבֹּקֶר, ויש לכך סיבה מיוחדת. הבוקר הוא זמן של התחלה חדשה וטהורה, והוא גם מזכיר את אברהם אבינו שקם מוקדם בבוקר כדי לעשות את רצון ה'. בזכות המעשה של אברהם, ה' יעשה לבני ישראל נס ויבקע להם את מי הירדן. חוץ מזה, יהושע רצה שהם יחצו את הנהר באור יום כדי שכולם יראו את הנס העצום, וגם כדי שהעמים שגרים בארץ יראו את כוחו של ה' ויפחדו.