רגע לפני הכניסה אל הארץ המובטחת, האומה עושה את צעדיה הראשונים תחת הנהגתו העצמאית של יהושע. התזוזה הפיזית מתחנתם האחרונה במדבר אל עבר גדות הנהר מהווה הכנה מעשית ורוחנית לקראת חצייתו הנסית.
המסע הקצר התרחש מיד לאחר תום שלושים ימי האבל על מות משה [אברבנאל]. בני ישראל יצאו מֵהַשִּׁטִּים, הוא מקום חנייתם, והתקדמו עַד הַיַּרְדֵּן, כלומר סמוך לנהר עצמו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הדרך ארכה פחות מיום אחד, וכאשר הגיעו לשפת הנהר הם עצרו, וַיָּלִנוּ שָׁם מתוך כוונה להעביר שם את הלילה שלאחר אותו יום כהכנה לימים שטרם החצייה [ביאור שטיינזלץ].
תשומת לב מיוחדת מוקדשת לשינוי הלשוני בפסוק, הפותח בלשון יחיד, וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ, וממשיך בלשון רבים, וַיִּסְעוּ. שינוי זה מעיד על כך שהעם המתין ליוזמתו של יהושע ונגרר אחריו, מתוך אמונה שה' יברך אותם בזכותו. אולם, יהושע סירב לקחת לעצמו את מוקד תשומת הלב. החלטתו לעצור וללון על שפת הירדן נועדה להעביר מסר חינוכי, לפיו על העם לשאת את עיניו אל ארון הברית של ה' ולא אל המנהיג האנושי. בנוסף, מכיוון שעמוד הענן שהנחה אותם במדבר הסתלק, הם נדרשו כעת להתרגל למציאות חדשה שבה ארון הברית הוא זה שמורה להם את הדרך הנכונה לכיבוש הארץ [אלשיך].
ההחלטה להתחיל את המסע השכם בַּבֹּקֶר נושאת משמעות רוחנית עמוקה. בוקר הוא זמן הקרבת קורבן התמיד של שחר, המכפר על חטאי הלילה. יהושע בחר בשעה זו כדי לזרז את העם להתקדש ולהיטהר לקראת השפע הרוחני והנפלאות שעתידים להתרחש [חומת אנך]. יתרה מזאת, ההשכמה בבוקר נועדה לעורר את זכותו של אברהם אבינו, שעליו נאמר "וישכם אברהם בבקר" בעקדת יצחק, שכן על פי המסורת, בזכותו עתידים היו מי הירדן להיבקע [חומת אנך]. ההמתנה והתכנון לחצות את הנהר באור יום נועדו גם לפרסם את הנס לעיני כל ישראל והאומות, ולהטיל אימה על יושבי הארץ [אברבנאל].