יהושע מבטיח לעם ישראל אות מובהק לכך שה' שוכן בתוכם, ושבזכות נוכחותו הם יצליחו לכבוש את הארץ מידי שבעת עממי כנען המפורטים בפסוק [ביאור שטיינזלץ]. הפעולה האלוהית מתוארת במילים וְהוֹרֵשׁ יוֹרִישׁ, שמשמעותן גירוש וסילוק של אותם עמים מפני בני ישראל [מצודת ציון].
הפרשנים נחלקו בשאלה מהו אותו אות שעליו מדבר יהושע באומרו בְּזֹאת תֵּדְעוּן. הגישה המרכזית על פי הפשט היא שהכוונה לפלא שעתיד להתרחש מיד לאחר מכן, והוא נס כריתת מי הירדן. כאשר העם יראה את הארון עובר לפניו ואת המים נבקעים, זהו האות הגדול שיוכיח להם כי ה' בקרבם ויסייע להם בגירוש הגויים [רד"ק, מצודת דוד].
לעומת זאת, גישה מדרשית מציגה פלא אחר לחלוטין שהתרחש באותו רגע ממש, תופעה ניסית של "מועט המחזיק את המרובה". לפי פירוש זה, יהושע ציווה על כל העם לגשת אליו, והכניס את כולם יחד אל המרווח הצר שבין שני בדי ארון הברית. עצם הפלא שבו כל העם הצליח להצטמצם ולהידחק למקום כה קטן, הוא ההוכחה המיידית לכך שה' שוכן בקרבם [רש"י, רד"ק]. עם זאת, יש מי שדוחה את הפירוש המדרשי הזה בטענה שאילו היה מתרחש נס כה עצום של צמצום המרחב, הדבר היה נכתב במפורש, ולכן יש לדבוק בפירוש הפשט המתייחס לנס בקיעת הירדן [רד"ק].