רגע החצייה של נהר הירדן מהווה נקודת שיא דרמטית במסע בני ישראל, שדרשה מהם אמונה מוחלטת. העם ניצב מול נהר גועש העולה על גדותיו בעונת הקציר, אך מתקדם מתוך ציפייה לנס גלוי שישדד את מערכות הטבע.
היציאה לדרך מתוארת במילים וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם. עזיבת מקום החנייה לא הייתה רק פעולה טכנית, אלא הפגנת ביטחון עמוק. הכתוב אינו מסתפק בציון עובדת הנסיעה, אלא מדגיש את היציאה מהאוהלים כדי ללמד על הרצון העז של העם ואמונתם השלמה; הם יצאו לדרך ללא כל ספק, מתוך מטרה ברורה לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן [אלשיך]. למעשה, כאשר הגיעו הכוהנים אל הירדן, העם כולו כבר נסע ממקומו והתקדם יחד איתם [מלבי"ם].
בראש המחנה צעדו הכוהנים. הביטוי הייחודי הָאָרוֹן הַבְּרִית מעורר התייחסות פרשנית. מבחינה לשונית, זהו קיצור של הצירוף "ארון הברית" [רד"ק]. מבחינה רעיונית, הארון נקרא כך משום שבתוכו מונחים לוחות הברית, או משום שהארון עצמו מהווה את ברית ה' ומשמש כסמל פלאי עבור העם [מלבי"ם].
הכוהנים נשאו את הארון לִפְנֵי הָעָם, ובהליכתם זו הובילו את התרחשותו של מופת חסר תקדים. יהושע הבטיח את בקיעת הירדן מבלי להגדיר לה זמן מראש, מה שהוכיח מעל לכל ספק את אמיתות הנס ושלל אפשרות של תופעת טבע צפויה [רלב"ג]. עצירת הנהר הייתה תלויה לחלוטין ברגע שבו כפות רגלי הכוהנים ייגעו במי הירדן המלאים; אז עתידים המים היורדים מלמעלה להיעצר ולעמוד כחומה, בעוד המים התחתונים יזרמו אל ים המלח, וישאירו נתיב יבש לחציית העם כולו [רלב"ג, אברבנאל].