מעמד זה מהווה נקודת ציון משמעותית בהנהגתו של יהושע, שכן זוהי הפעם הראשונה שבה הוא מוסר דברי נבואה מפורשים בשם ה' לאוזני העם [ביאור שטיינזלץ].
קריאתו של יהושע גֹּשׁוּ הֵנָּה מתפרשת בשני רבדים. על פי הפשט, יהושע פשוט הקהיל וקירב את העם אל המקום שבו עמד לפני הארון, כדי שישמעו את דברי ה' [רד"ק]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב המפרשים [רש"י, אברבנאל, מלבי"ם] נשענת על מסורת חז"ל, ולפיה התרחש כאן נס שבו המועט החזיק את המרובה: יהושע צמצם והכניס את כל בני ישראל אל המרחב הצר שבין שני בדי הארון.
לנס זה ישנה משמעות רעיונית עמוקה הנוגעת לאופן שבו ה' מנהיג את העולם. השראת השכינה יכולה להיות פנימית ומוקפת בטבע, בדומה ללב הנמצא בתוך הגוף, ואז ההשגחה נסתרת. לעומת זאת, היא יכולה להיות מקיפה וחיצונית, בדומה למוח, ואז היא מבטלת את חוקי החומר והטבע ופועלת בדרך של נסים גלויים. העמדת העם כולו בין בדי הארון, כך שהשכינה מקיפה אותם ומגבלות המקום הפיזי מתבטלות, נועדה להמחיש לישראל שה' ינהיג אותם כעת בהנהגה נסית ועל-טבעית ויוריש מפניהם את יושבי הארץ [מלבי"ם].
מעבר לעצם ההתקהלות, המפרשים מצביעים על ענוותנותו של יהושע באופן מסירת המסר. מוקדם יותר, ה' אמר ליהושע שנס חציית הירדן נועד להגדיל את שמו ומעמדו בעיני העם. אולם יהושע נמנע מלשבח את עצמו ולהגיד לעם שהנס נעשה לכבודו. לכן, כאשר קרא להם לשמוע את דברי ה', הוא שינה את מוקד הדברים ותלה את הנס באמונתם של ישראל. מתוך כך, יהושע מדגיש כי הנס נועד להוכיח להם כי "אל חי" נמצא בקרבם. בכך ביקש להעביר מסר כפול: ראשית, שאמנם משה מת, אך ה' הוא נצחי ואינו מת [אברבנאל], ושנית, שה' מתהלך בתוכם כאדון הארץ וכמלך ההולך בראש צבאו כדי לכבוש עבורם את נחלתם [מלבי"ם].